המלחמה הפסיקה אך סופה טרם הוכרע, ושורר חשש וספק גדול כי "ישראל" עלולה לשוב ולהסלים באופן אלים יותר לאחר שתחזיר לעצמה שבויים ותתפטר מכמה מהמגבלות שבשדה שהרתיעו אותה מלנצל כוח השמדה עז ללא בקרה מפני חיי השבויים. נראה שהתסריט הזה סביר למדי מול דרישות חמאס וציפיותיה מהתוכנית: חמאס רואה את עסקת החילוף כשלב ראשון ולעתים גם סופי במסגרת הפסקת האש, בעוד שישראל רואה בה ביצוע של השלב הראשון בלבד — ואז מצפה שחמאס תתפרק מנשקה, תמסור את הממשל ברצועה ותעלם מהבמה. לכן קשה להניח שממשלת נתניהו–סמוטריץ'–בן־גביר תוותר על רעיון "המלחמה הנצחית", במיוחד אם ייכשלו מאמצי ישראל להשיג את מטרותיה "בדרכי שלום" דרך הסדרים שמציעה תוכנית טראמפ.

הנתונים עד כה מעידים שהשלב הראשון של התוכנית מתקדם חלקית אף על פי שיש הפרות מצד ישראל; כל הצדדים — חמאס, ישראל והמתווכים — מעוניינים להשלים שלב זה במהירות, כל אחד מסיבותיו. אך האתגר האמיתי טמון בשלבים הבאים, שנראים מעורפלים ומורכבים יותר, וקשורים לפירוק חמאס מנשקו, העברת הסמכויות והסדרי פוסט־מלחמה.

לפי נתניהו, שאישר את תוכנית טראמפ בטון סרבני, היא מלאה בחורים ושאינה ישימה, וחשדיו שהיא תצליח לסיים את המלחמה מוצדקים. אחד הסיבות לכך הוא תקוותו של ראש הממשלה שטרמפ יאבד עניין בתוכנית במהרה, אחרי רגע תמונת השחרור והחגיגות שיספקו לו תזכורת לנרקיסיזם ולכמיהתו לתהילה. סיבה נוספת היא ההימור של נתניהו שחמאס לא תעמוד בהתחייבויות השלבים המאוחרים, בעיקר בכל הנוגע לפירוק נשק והמסירת שלטון הרצועה.

השאלה ההגיונית: מי יעצור את "ישראל" אם נתניהו ימציא תירוץ לחידוש המלחמה אחרי שחרור השבויים? והאם טראמפ יצליח לשמור על הלחץ? מניסיונות העבר המרים קשה להאמין שטרמפ הבלתי־צפוי יישאר אחרי השלב הראשון עם אותו עקשנות ותשוקה למנוע מנתניהו לחדש את המלחמה; סביר שהוא יאבד עניין — וזה בדיוק מה שנתניהו מהמר עליו.

נראה גם, על פי ההצהרות הרשמיות והאיומים של בן־גביר וסמוטריץ', שזה התסריט הסביר ביותר. עם זאת, ישנם גורמים ומשתנים שעולים בעקבות תחילת יישום סעיפי התוכנית ומצטברים מתוך שנתיים של מלחמה, והם יכולים להפוך את סיכויי סיום המלחמה לאפשריים לאחר התקדמות בשלב הראשון.

במבט ראשון, ההבדל העיקרי בין התוכנית הנוכחית למיזמים קודמים הוא המעורבות האישית של הנשיא האמריקני, שהפעיל לחץ לא רק על חמאס אלא גם על "ישראל", כפי שציינו מקורות אמריקאיים וישראליים. אין ספק שהחובה לקבל את התוכנית מצד שני הצדדים היא הישג דיפלומטי לאדם השואף להציג את עצמו כ"סוכן הסכמים" וכמי שסיים מלחמה. נראה שהפעם טראמפ נקט גישה נחרצת יותר מול נתניהו — לא השאיר לראש הממשלה ברירה אלא לקבל את התוכנית.

עבור טראמפ, הצלחה במאמץ זה היא מבחן חיוני למעמדו כ"נָעַץ הסכמים" וכבורא שלום; אם יצליח לשמור על ההסכם וחמאס תשחרר את השבויים החיים השבוע, ייתכן שמדובר בצעד יוצא דופן לקראת תוכנית שלום שהוא מנסה לכפות על האזור. במקביל, נראים המתווכים שהשקיעו את מרב משאביהם במהלך — והגיעו לייצוג פוליטי־ביטחוני בכיר בהידברות — כמשדרים לחמאס ולנתניהו במיוחד כי הפעם המערכת שונה וכי לא ניתן להתחמק מיישום ההסכם במלואו. ייתכן שזה מה שאישרו גם הצעדים המהירים שנקטו ארצות הברית, כגון שליחת כ-200 חיילים לאזור בישראל עם משימות פיקוח על הסכם הפסקת האש — מה שמרמז ש"הארצות הברית עומדת בראש המנגנונים המיישמים ותשלח כוחות וקצינים לפקח על תנועות הצדדים ולתאם ביניהם".

אם נניח — וזה אפשרי — שלחץ טראמפ לא יימשך ויחלוף לאחר סיום השלב הראשון, הרי שהמשכיות נוכחות צבאית ישראלית ברצועה ללא הסדר תביא סיכונים כלכליים כבדים לישראל. בין היתר, צפוי גידול אדיר בגירעון ובחובות; פגיעה קשה בשירותים אזרחיים, במיוחד בריאות, חינוך ותשתיות תחבורה; וייסוף נזק למעמדה הבינלאומי עם האפשרות להטלת סנקציות כלכליות שפגעו ביצוא, בעיקר בהייטק ובייצור, עקב קושי ביבוא חומרי גלם.

ויכול שיעור הצמיחה הנמוך, יחד עם ההוצאה הביטחונית, להביא לגירעון כבד ולעלייה חדה ומתמשכת ביחס החוב־תוצר, שצפוי לחרוג מ־90% עד שנת 2030. שילוב הפגיעה בשירותים האזרחיים והביטחון, יחד עם האטת הצמיחה והבידוד הבין־לאומי, עלול להוביל לעלייה בהגירת הצעירים המשכילים — "בריחת המוחות" — ולהחרפת ההידרדרות הכלכלית הצפויה. ההגירה הזו צפויה להיות חריפה במיוחד בענף ההייטק, עם ירידה חדה באטרקטיביות של "ישראל" כמרכז פיתוח עולמי. לעומת זאת, במקרה שיושג הסדר, סביר שהכלכלה הישראלית תחזור למסלולה הרגיל במהירות, אפילו לפני סיום כהונת ממשלת נתניהו.

החשוב מכל הוא שלאחר שחרור השבויים הישראלים — אשר שימשו לנתניהו עילה להמשך המלחמה — הוא יתקשה לגייס את תמיכת הקהילה הבין־לאומית, ואולי אף את האמריקנים עצמם, למלחמה שיאבד בה את קלף ההזדהות עם השבויים. מצב זה יעמיק את הבידוד של "ישראל" ויגביר את הלחץ הבין־לאומי עליה, במיוחד אם תחודש המלחמה בעוצמה גדולה יותר וללא מגבלות, לאחר היעלמות החשש מפגיעה בשבויים שכבר אינם ברצועה. הטרגדיה ההומניטרית, ההרג ההמוני וההרס הנרחב עלולים להפוך לסיבה העיקרית למעמדה הקשה של "ישראל" בעולם, שיראה בה גורם מתריס מול הרצון הבין־לאומי שהודגש בנוכחותם של מנהיגים ובכירים ממדינות רבות בטקס חתימת ההסכם ובפסגה שמארגן הנשיא האמריקני בשארם א־שייח' בנושא עזה.

יתרה מזו, אם יעמדו הצדדים בהתחייבויותיהם ליישום התוכנית, ישנו סיכוי להרחבת הסכמי אברהם, שטראמפ רואה בהם את פרויקט חייו ואת מורשתו המדינית, וינסה לשמרם ולהרחיבם בשלוש השנים (או יותר) שנותרו לו בבית הלבן. אם ינסה נתניהו להתחמק או להונות, הוא צפוי להתמודד מול נשיא חסר סבלנות השואף לזכות בפרס נובל לשלום — אם לא השנה, אז אולי בשנה הבאה.

לבסוף, ובהקשר זה, פסגת שארם א־שייח' מהווה מבחן אמיתי לכיוון ההתפתחויות הבאות: האם שני הצדדים, בחסות המתווכים, הולכים לקראת הסדר הדרגתי ומותנה — או לעבר המשך המצב הקיים, כלומר שקט ללא פתרון מהותי והמשך ההגמוניה הישראלית המוחלטת על עזה. נתניהו, כך נראה, מעדיף להמשיך במדיניות הלחץ הצבאי, לשמור על חופש פעולה ביטחוני, לשלוט בתיקי השיקום והמעברים, ולהותיר את הרצועה תחת ממשל סמלי — יהיה מי שיהיה — כל עוד השליטה בפועל תישאר ישראלית.