הכרזת הסכם שארם א־שייח’ להפסקת המלחמה בין ההתנגדות הפלסטינית לישראל, בתיווך ערבי ובחסות אמריקנית, לא הייתה אירוע פוליטי חולף בזירה אזורית סבוכה ורוויית מתחים שנמשכה זה שנתיים. ההסכם נחתם ברגע שבו הגיעה המלחמה לשיאה, והעולם כולו התקומם מול "ישראל", מותח ביקורת על הלגיטימיות של המשך המלחמה, ההרג, ההשמדה ההמונית והטיהור האתני. מלחמה זו חוללה באזור רעידת אדמה אנושית וגיאו־פוליטית רחבת־היקף.

מהשעות הראשונות למלחמה, לפני כשנתיים, כתבתי במאמר הראשון שלי לאחר אירועי 7 באוקטובר כי "ישראל" צפויה לתבוסה מוסרית, פוליטית וצבאית חסרת תקדים, פנימית וחיצונית. היא לא תשיג את יעדיה בעזה ולא תישאר לה אלא הרג, השמדה והרס. ואכן, זו הייתה המציאות — מאזן הכוחות השתנה, והעולם התהפך נגדה. ישראל מצאה את עצמה בבידוד עולמי חסר תקדים. ראינו את נאומו האחרון של נתניהו ואת היקף החרם שחווה באו״ם, לצד גידול הולך וגובר בקריאות להפסקת המלחמה בעזה, שהפכה לצורך אסטרטגי בלתי נמנע.

חתימת הסכם הפסקת האש וסיום המלחמה ההרסנית ברצועת עזה אינה נתפסת רק כעסקת חילופי שבויים או סידור ביטחוני, אלא כתחילתה של תקופה חדשה במשוואות הכוח והפוליטיקה.

יש לבחון את ההסכם וההקשר הרחב שלו באופן מקיף יותר ממה שנראה על מסכי הטלוויזיה — הוא הגיע לאחר מלחמה ארוכה שבה ניהלה ההתנגדות הפלסטינית את הקרב הקשה בתולדותיה, וישראל מצידה את המלחמה הארוכה והמורכבת ביותר בתולדותיה. כל זאת על רקע קרע פנימי עמוק בישראל, ולצד לחץ בינלאומי עצום בשל מדיניות ההשמדה ההמונית, הטיהור האתני, הרעב והמצור. במקביל גאתה התקוממות ציבורית ורשמית חסרת תקדים בבירות ערביות ומערביות נגד המשך ההרג וההרס.

ההתנגדות הפלסטינית הפגינה לאורך כשנתיים עמידה אגדית חרף הזוועות והמצור, ושמרה על האינטרס העליון של עצירת המלחמה בשל השלכותיה האסטרטגיות על עתיד הסוגיה הפלסטינית, ובראשן עצירת תוכניות הגירוש ופרויקטים כמו “ריביירת עזה” שהוצעו בשנתיים האחרונות.

נוכח מציאות זו, המדינות הערביות, יחד עם טורקיה ובדחיפה מדינית אמריקנית, פעלו לסיום המלחמה. מדינות ערב נטלו תפקיד ישיר שיצר תנאים מתאימים להפסקת אש מהירה, המשקפת לא רק איזון כוחות אלא גם איזון אינטרסים פוליטיים — במיוחד של הממשל האמריקני ושל הנשיא טראמפ עצמו.

בהתאם לכך, להסכם זה יש ממדים פוליטיים מהותיים הנוגעים לשורה של תחומים, ובראשם השבת התפקיד הערבי והאזורי למרכז הבמה. אחד ההישגים הבולטים של ההסכם הוא חזרתו של התפקיד הערבי, יחד עם משקלה המדיני של טורקיה, לקדמת הזירה. מצרים שבה לתפקידה המרכזי בניהול הסכסוך הפלסטיני־ישראלי, דבר שהחזיר לה את מעמדה כמתווכת חיונית. בנוסף, ההסכם חיזק את תפקידי התיווך של קטאר וטורקיה, שהיו עד כה בעיקר הומניטריים, וכך יצר איזון פוליטי חדש בין המדינות המעורבות בתהליך ובחסות להסכם.

ההסכם העניק אופק פוליטי חדש לדיון רציני בשאלת "היום שאחרי" ברצועת עזה. הדיונים הללו אינם מוגבלים להיבטים ביטחוניים בלבד, אלא מתרחבים לראשונה לשאלת עיצובו מחדש של המבנה הפוליטי הפנימי הפלסטיני. סוגיה זו תעלה סדרה של שאלות מהותיות באשר לאופיו הפוליטי של היום שאחרי בעזה, שאלות שימצאו את עצמן בלב כל מהלך מדיני שיידון בעתיד הקרוב — ולכולן תהיה השפעה עמוקה על עתידה של הסוגיה הפלסטינית.

להסכם יהיו גם השלכות על הזירה הפנימית בישראל, שכן ברור לכולם את השפעתו על עומק הקרע הפוליטי הפנימי שהמלחמה החריפה, במיוחד על רקע קיומו של ימין קיצוני הרואה בכל הסכם תבוסה וויתור, ומציג את עצמו כבעל החזון להשבת ההתנחלויות ולסיפוח. מנגד, גוש האופוזיציה והשמאל בישראל תומכים בהסכם ורואים בו מוצא חשוב ממלחמת ההתשה שהפכה לסכנה רב־ממדית למדינה. הפילוג הפוליטי הזה משקף את שבריריות המבנה הפנימי ועלול לפתוח פתח לשינויים פוליטיים משמעותיים במערכת הפוליטית הישראלית.

ייחודו של ההסכם הנוכחי לעומת קודמיו הוא בכך שנחתם בחסות קולקטיבית של מספר מדינות ערביות, בצירוף ממשל טראמפ וטורקיה — לראשונה. זהו שינוי המשקף מעבר מניהול הסכסוך בידי מדינה אחת, אל תיווך משולב ערבי־אסלאמי־טורקי, צעד המעיד על חלוקת תפקידים חדשה בין שחקנים אזוריים ובינלאומיים, העלולה לתרום לחיזוק יציבות ההסכם.

מבחינה אסטרטגית, להסכם יש ממדים מרובים. מבחינה צבאית, ישראל לא השיגה את רוב יעדיה — לא נחלצה לניצחון מוחלט, לא הצליחה לשחרר את השבויים בכוח, ולא חיסלה את חמאס וההתנגדות. לעומתה, העמידה האיתנה שהפגינה ההתנגדות הפלסטינית במשך כשנתיים נרשמת לה לזכות, במיוחד נוכח עוצמת הכוח והתמיכה הצבאית הבלתי מוגבלת שלה זכתה ישראל. תמונה זו משנה את כללי העימות וההרתעה ומפחיתה את הסבירות לחזרה מהירה להסלמה ולמלחמה מחודשת.

ההסכם עצמו כולל התחייבויות מפורשות לפתיחת המעברים, הקלת הכנסת הסיוע ותחילת שלב שיקום בפיקוח משותף בינלאומי וערבי. זהו איננו מהלך הומניטרי בלבד — אלא מהלך בעל משמעות אסטרטגית, השואף לייצב את המצב בעזה, לצמצם את הסיכון להתלקחות מחודשת, וליצור סביבה של רגיעה יחסית.

החסות האזורית שהוענקה להסכם העניקה לו ממד חשוב נוסף — בהקשר של הסדרי "היום שאחרי". זהו סימן ברור לכך שהכוחות המתווכים והחסותים נחושים למנוע את התפשטות הסכסוך ואת השלכותיו הבלתי נשלטות. מגמה זו משקפת רצון להפוך את הסכסוך ממצב פתוח ומתמשך — למצב שניתן לסגור ולנהל. הנשיא האמריקני עצמו ציין לאחרונה כי הגורם המרכזי ששכנע את נתניהו להסכים להפסקת המלחמה היה ההבנה האמריקנית שישראל מצויה בבידוד חסר תקדים, וכדבריו של טראמפ לנתניהו: "אנחנו לא יכולים להילחם בכל העולם — לקחת את המלחמה כל כך רחוק הייתה טעות, והיא חייבת להיפסק."

על אף חשיבותו של ההסכם בזמן ובתוכן, הוא ניצב בפני אתגרים רבים. הדרך קדימה אינה סלולה ואינה קלה; ישנם מכשולים שעלולים לאיים על יציבותו — החל מאפשרות של אירוע ביטחוני גדול שישבור את הפסקת האש, דרך הפילוג הפלסטיני הפנימי שמונע גיבוש חזון מאוחד ליום שאחרי, וכלה בחישובים הפוליטיים בישראל ובהתנגדות לרעיון של רגיעה ממושכת.

השפעת ההסכם חורגת מעבר לגבולותיו המידיים, וייתכן שהוא מהווה הזדמנות היסטורית לעיצוב מחדש של הפרויקט הלאומי הפלסטיני על יסודות חדשים — ולבניית עמדה פוליטית מאוחדת יותר.

הסכם שארם א־שייח’ להפסקת המלחמה בעזה איננו הסכם רגיל של הפסקת אש וחילופי שבויים, אלא נקודת מפנה אסטרטגית המשקפת משוואה חדשה של איזון בין כוח לפוליטיקה. הוא מבטא רצון ערבי ובין־לאומי לשוב אל מרכז הזירה ולהבטיח את אי־התרחבות הסכסוך, ובו בזמן פותח פתח לשלב חדש של משא ומתן בסוגיות מהותיות, ובראשן עיצוב מחדש של יחסי ההתנגדות עם סביבתה האזורית.

הצלחת ההסכם תלויה ביכולתם של הצדדים לנהל בתבונה ובמציאותיות את תקופת שאחרי המלחמה, ובמידת הלחץ הערבי והאזורי לשמור על יציבותו בכל תנאי. אם יצליחו בכך — יירשם ההסכם כאחת התחנות החשובות ביותר בתולדות הסכסוך בין ההתנגדות הפלסטינית לישראל בעשורים האחרונים.