בנאום ארוך, מלא משמעות, מסרים ומילים רווחות בסממנים סמנטיים חזקים, עמד הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בפני הכנסת והציג את חזונו לשלום ולעתידה של "ישראל" באזור, וכן עניינים נוספים שחשובים להבנת מניעיו של טראמפ להפעיל לחץ על ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו לחדול מהמלחמה בעזה.

אם כי הסיבות המדויקות שדחפו את טראמפ להפעיל את הלחצים הללו אינן ברורות לחלוטין, ניתן להסיק כמה אינדיקציות מתוך תוכן הנאום — שם אפשר לזהות מסרים הן לקהל האמריקני והן ל"ישראל" ולבינלאומיות.

מה אפשר למצוא בנאום:

א. מסרים לבסיסו הדתי (אוונגליזם/הנוצרי־ציוני)

הנאום היה רווי סימבוליקה דתית — כמו "האל היכול, אל אברהם יצחק ויעקב", "עידן האמונה והתקווה והאל", "זו אדמה — הברית, וזה עם — הברית", "השלום הוא המתנה הגדולה של ה'", וכדומה.

כך השתמש טראמפ בשפה מקראית מפורשת כדי להציג את מעשיו כעומדים תחת רצון אלוהי; בכך לא רק פנה ליהודים בישראל (ובמיוחד לעשירים שבהם) אלא פנה במיוחד לבסיסו מהנוצרים האוונגליסטים־הציונים, והדגיש שתמיכתו ב"ישראל" איננה רק פוליטית אלא בעלת ממש ממד רוחני ואלוהי — קו התואם את התאולוגיה הנוצרית־הציונית שמאמינה כי שיקום "ישראל" והמשך קיומה הם תנאי לביאת המשיח.

ב. מסרים לבסיסו (ל"להחזיר את אמריקה לגדולה")

במרבית קטעי הנאום, טראמפ מהדהד לבסיסו את הרעיון שהוא "עוצר מלחמות במקום לממן אותן לנצח", וכי הוא חזק מספיק כדי לדרוש מנתניהו להפסיק את המלחמה ולשחרר את השבויים — דבר שמדבר לחלק ניכר מבוחריו, במיוחד לאותם קולות שהתקרבו עתה לעמדות פרו-פלסטיניות בעקבות תמונות המעשים הקשים, ובמיוחד בקרב הדורות הצעירים.

הטיעון נגד "מלחמות נצחיות" פונה גם לקהל רחב הספקן כלפי גלובליזציה, הוצאות לביטחון ובמיוחד כיוון תמיכה בעלות יתר במאבקים חיצוניים במקום השקעה בענייני פנים.

ג. מסר ברור לבסיס הלאומני המתנגד לכפירויות של נאמנות כפולה

היה בולט אזכורו של טראמפ למרים אדלסון (והבעל) העשירה, ושאלתה בבדיקה האם היא אוהבת יותר את "ישראל" או את אמריקה — ותשובתה המהוססת הוצגה כבדרך שעיתן רמיזה שהיא אוהבת יותר את ישראל. למרות זאת, הוא שב ונתן לה שבח.

במסר הבלתי־ישיר הזה רצה טראמפ לומר: העובדה שיש בעלי הון יהודים התומכים בישראל יותר מאשר בארה״ב עשויה ליצור אי־נוחות אצל הלאומנים של "להחזיר את אמריקה לגדולה", אך הוא בעצם מקבל את המצב וכמעט אומר "תמשיכו לתרום — זה בסדר". בכך גם משדר למממנים העשירים שהם אינם נדרשים לבחור נאמנות ברורה, והוא שומר על מערך התורמים תוך ניסיון למשוך גם בוחרים לאומניים המתנגדים לכפירויות.

ד. טראמפ כמייצר שלום

בחלקים רבים הנאום יציג את טראמפ לא רק כבעל עניין בישראל, אלא כמי ששואף "שלום אברהמי", לסיים את מלחמת אוקראינה, ולנסח תנאים להסכם עם איראן — וכן כורך ביקורת על הנשיאים שקדמו לו (אתה, באיידן ואובמה). כאן הוא מציג את עצמו כ"בן־אדם של עסקאות" שמתקן את הכאוס שנוצר על-ידי האליטות שבאו לפניו.

ה. הצדקת עצירת המלחמה

בנאום נכללו משפטים ישירים המופנים אל הישראלים ולימין בישראל: "ישראל הראתה כוח; עכשיו הראו גדולת נפש."

אל נתניהו: "נצחתם. אינך יכול לנצח את העולם. הגיע זמן לשלום." וכן: "העם יזכור את זה יותר מאשר אם תמשיך: 'הרוג, הרוג, הרוג'."

קטעים אלו מדגישים את עמדתו הנחרצת שאחרי הצלחה צבאית יש לתת מקום לדיפלומטיה — והוא מקשר את התיווך שלו להיסטוריה: "כניסה לעידן חדש" שבו "השלום האברהמי והתנעת נורמליזציה הם הפרס הגדול" — ומהלך העצירה מוצג כמעשה ששינה עולמות בזכות הובלתו.

ולכן, בסיכומו של דבר — נאומו של טראמפ היה מלא מסרים שהרמזו שהלחצים שהפעיל כדי לעצור את המלחמה נבעו מתסכול בקרב הבסיס הציבורי בארצות הברית, במיוחד מתומכיו הנאמנים, ומהעימות מול "עולם" שהעמיד פנים כנגד ישראל; שהדבר מקשה על "לנצח את העולם"; שישראל עלולה לאבד הזדמנויות להסכמי נורמליזציה אם תמשיך ברצח; וש"נקמה" כבר אינה הופכת את המצב לטוב יותר.

אם נוסיף לכך שטראמפ קרא לנתניהו שוב ושוב "להשלים את המשימה" — נראה שהוא הגיע למסקנה שלפיה ישראל אינה מסוגלת "להשלים את המשימה" (כלומר להעלים את חמאס ולגרש את הפלסטינים מעזה), ולכן הפעיל לחץ להפסקת הלחימה ולצעדי דיפלומטיה.