בעוד שממשלת ישראל עומדת תחת צל שערורית מלחמה בעזה והסכם כפוי עם חמאס, שאלה גדולה של אופיציה היא: אם במקום טראמפ, ביידן מוטל הסכם כזה על נתניהו, האם ימין קיצוני עוד נותר דומם? במקרה כזה בן גביר וסמוטריץ' צועקים בגידה ומציתים את הרחובות בירושלים. גם מנחם בגין יכול לעשות שלום כי היה מסיעת ימין. אך אם אותו הסכם מומלץ על ידי יצחק רבין או יאיר לפיד, תוצאתו היא שלוש יריות בכיכר, לא פרס השלום.

למעשה, ימין של ישראל למד שרק מתי מדבר על שלום שעצמו עולה לשלטון. אסירים פלסטיניים חופשים, מיליוני שקל מתקצית רישמי של ישראל כסיוע היומנטרי שולח לעזה, אותו חמאס שהיה אמור להיהרס, עכשיו שותף ךמשא ומתן. עם זאת, לא נשמע צעקה מימין קיצוני; כאילו מתי סיעה ימין נסוג, שמו הוא "אחריות לאומי", אך סיעה שמאל פועל אותו דבר, כניעה לטרור נחשב.

זה הוא מערכת שאתיקה פוליטית בה קרס. ימין קיצוני למד שכיצד באמצעות עייפות ובלבול אנשים שולט על מדינה; איזשהו סוג ממשל מדרך תשישות כללית. עכשיו אין כבר עקרונות, רק להיות בעוצמה בכל מחיר.

בינתיים, אופוזיציה מזכיר שאותו נתניהו ובעלי ברית שלו צעק מחאה מתי שממשלות קודמות עשו את הצד הקטן ביותר בדרך משא ומתן או פשרה וממשלות אלה בתמורת כל תנועה קטן צריך לשלם מחיר פוליטי עד אנושי אבל היום אותם פוליאטקאים מצלמים תמונה למזכרת עם חיוך ליד אמיר קטאר ומתנצלים בפניהם בצורת מזלזל ומדברים על צורך פילנטרופיה. שקר כבר תפס את מקום אידאולוגיה והישרדות חשובה יותר מהאמת.

ממשלת שאיבד את עזה, גם כבר איבד בושה. נתניהו בונה ממשלה שבה שקר הוא כלי לגיטימי של ממשלה ופחד הוא דלק בשרדות שלה. הוא כבר לא נלחם לאידאולוגיה אלא נלחם עבור חסינות אישית ועבור הישארות על כס עוצמה.

מה-7 באוקטובר, הגבול בין ביטחון להונאה, בין אמת לשקר, בין פטריוטיות לצביאות נעלם ויושר פוליטי נתן מקומו לצביעות. אלה שגוררים אנשים למלחמה אינסופית, עכשיו מוסתרים תחת דגל שלום, בלי שלוקחים אחריות כלשהי.

ישראל כבר מגיעה לשלב מסוכן, מה קורה בישראל כבר לא מדיניות, אלא מצעד צביעות עם מדי צבא ועם מסכת הפטריוטיות ועכשיו דגל שקר יש בידי אנשים שאין להם אידאל אלא שימור עוצמה ובלעים מוסר ולוקחים שבוי את האמת.