כבר עשרות שנים חי העם הפלסטיני תחת משטר קולוניאלי המבוסס על כיבוש צבאי, שליטה בגוף, באדמה ובזיכרון. ואם מכונת ההרג הישראלית שללה מהפלסטינים את זכותם לחיים, היא לא הסתפקה בכך – אלא פרשה את ידה גם לאחר מותם, דרך החזקת גופות השהידים, השחתתן ואף גנבת איברים חיוניים למטרות רפואיות, מסחריות או מחקריות, תוך מניעת משפחותיהם מלקיים טקסי פרידה וקבורה.
פשע זה, המשולב בין מוות, ביזה והתעללות, מהווה מדיניות שיטתית שמיישם הכיבוש הישראלי מראשיתו, וחושף את עומק הגזענות והשאיפה לשליטה מוחלטת בגוף הפלסטיני — גם לאחר מותו.
1. רקע היסטורי – מן הכיבוש ועד לניתוח הגופה הפלסטינית
מאז 1967 נוקטת ישראל במדיניות החזקת גופות פלסטינים שנהרגו בידי צבאה, משטרתה או מתנחליה, ככלי נקמה וסחיטה פוליטית. בשנות ה־70 הוקמו “בתי קברות במספרים” — קברי מסתור שבהם נקברו גופות ללא שמות, כשעל כל קבר רק לוח מתכתי ממוספר. בתי קברות אלה, כדוגמת גשר בנות יעקב, רמת הגולן וצפון הבקעה, נותרו סגורים עד היום, ובהם מאות גופות חסרות זהות.
בשנת 2000 הודה ראש המכון לרפואה משפטית הישראלי דאז, יהודה היס, כי המכון הוציא קרניות, עצמות ושסתומי לב מגופות פלסטינים ללא רשות משפחותיהם.
הדבר לווה בדו"חות ישראליים, שוודיים ובינלאומיים — הבולט שבהם תחקיר העיתונאי השוודי דונלד בוסטרום משנת 2009, שכותרתו "בנינו נבזזו למען איבריהם", שעורר סערה עולמית. עד היום ישראל לא הכחישה באופן מוחלט את ההאשמות.
2. המצב הנוכחי – עזה כדוגמה
במהלך המתקפה הישראלית על עזה (מאוקטובר 2023 ועד אוקטובר 2025), הגיעו פשעי המלחמה לשיאים חסרי תקדים. בשבוע שבין 13 ל־16 באוקטובר 2025 העבירה ישראל, דרך הצלב האדום, 120 גופות פלסטינים לעזה – בתמורה ל־4 גופות ישראלים.
בדיקות רפואיות שבוצעו בגופות הפלסטינים חשפו עדויות מזעזעות לעינויים ולגנבת איברים: סימני חנק וחבלים בצוואר, ירי מטווח אפס, ידיים ורגליים אזוקות, וגופות מרוסקות תחת שרשראות טנקים.
מנכ"ל בתי החולים בעזה, ד"ר מוניר אל־ברש, הצהיר כי גופות רבות נמצאו מרוקנות מאיברים חיוניים (לב, כבד, כליות, קרניות) וממולאות בצמר לבן כדי להסתיר את עקבות ההוצאה.
3. הגדה המערבית – קברי המספרים והחזקה מכוונת של גופות
גם בגדה המערבית ממשיכה ישראל במדיניות שיטתית של החזקת גופות לשם ענישה קולקטיבית והרתעה. לפי הקמפיין הלאומי להשבת גופות השהידים, מחזיקה ישראל כיום 735 גופות פלסטינים, ובהן 67 של ילדים ו־10 של נשים. 256 מהן קבורות בבתי קברות ממוספרים, והיתר מוקפאות במתקנים סגורים. מאז תחילת 2025 תועדה החזקתן של 479 גופות נוספות, מהן 86 של אסירים ו־67 של ילדים — עדות להסלמה במדיניות זו.
4. שליטה בגוף הפלסטיני – הממד הסמלי והאנושי
חוקרות כלאלה ח'לילי (בספרה Time in the Shadows, 2013) ומוסד אל־חק (בדו"ח The Politics of the Dead, 2019) מצביעות על כך ששליטה זו בגופות החיים והמתים מבטאת את ליבת הפרויקט הקולוניאלי הישראלי.
הפלסטיני נתון במצור בחייו – בין גדרות, חומות ומעצר – וגם לאחר מותו גופו נלקח, מנותח ומוסתר.
5. המשמעות המשפטית – פשע מלחמה על פי המשפט הבינלאומי
המעשים המתוארים מהווים הפרות חמורות של:
סעיפים 17 ו־130 לאמנת ז’נבה הרביעית (1949)
סעיף 34 לפרוטוקול הראשון (1977)
כלל 113 של המשפט ההומניטרי הבינלאומי (הצלב האדום)
סעיף 8(2)(b)(21) לאמנת רומא (1998): השחתת גופות כהגדרת פשע מלחמה.
לפיכך, גנבת איברים, החזקת גופות והשחתתן מהוות פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות המחייבים חקירה בינלאומית.
6. הממד האנושי – הפצע הפתוח בתודעה הפלסטינית
הכיבוש אינו מסתפק בהריגת הפלסטיני אלא שואף לשלול ממנו את כבוד המוות. בעבור הפלסטינים, הקבורה איננה רק טקס דתי אלא מעשה של התנגדות ועמידה בכבוד.
החזקת הגופות או גנבת איבריהן שוללות מהקהילה הפלסטינית את האפשרות להתאבל ולכבד את מתיה, ומשאירות צלקת מוסרית וזיכרון פתוח.
כל גופה מוחזקת היא צעקה שתלויה באוויר, וכל מספר בקבר הוא שם שנמחק. מדובר לא רק בשאלה פלסטינית, אלא במבחן מוסרי עולמי: האם האנושות מסוגלת לעמוד על כבודה של הגופה האנושית — גם כשהיא פלסטינית?
לכן, על הקהילה הבינלאומית לדרוש חקירה עצמאית ולמצות את הדין עם האחראים למדיניות זו. כיבוד הגוף האנושי לאחר המוות איננו סוגיה מקומית — הוא מבחן לאנושיות כולה.