רבים מתווכחים על הגורמים שמעצבים את מדיניותו של נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ כלפי ישראל, ועל טיב יחסיו עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
אנליסטים רבים מייחסים את עמדותיו הפרו־ישראליות של טראמפ לתמיכת ארגון איפא״ק מצד אחד, ולזרם האוונגליסטים מהצד השני. אחרים סבורים כי גם כאשר טראמפ הפעיל לחץ על נתניהו להפסקת הלחימה, הדבר נבע מדאגה למוניטין הבינלאומי של ישראל, שהידרדר באופן חסר תקדים.
אולם אצל טראמפ, שנוהג לפעול מתוך מניעים אישיים ורגשיים, ייתכן שמוקד ההשפעה האמיתי היה אישי — הקשר ההדוק עם משפחת אדלסון העשירה, הידועה בנטיותיה הציוניות.
משפחת אדלסון
משפחת אדלסון היא אחת המשפחות העשירות והמשפיעות ביותר בארצות הברית. היא מזוהה עם תמיכתה במפלגה הרפובליקנית ובישראל, ובקשריה הקרובים עם דונלד טראמפ.
הונה של המשפחה נוסד על ידי שלדון אדלסון (2021–1933), מיליארדר ובעל אימפריית הימורים בינלאומית. הוא הקים ועמד בראש חברת Las Vegas Sands Corporation, המפעילה בתי מלון וקזינואים יוקרתיים בלאס וגאס, מקאו וסינגפור.
שלדון נולד למשפחה יהודית ענייה שהיגרה מליטא לארצות הברית. ילדותו הקשה הניעה אותו להצלחה עסקית ולצבירת הון. בשנת 1979 הקים עם שותפים את תערוכת COMDEX, שהייתה האירוע המרכזי בעולם המחשבים בשנות ה־80 וה־90. ב־1995 מכר את התערוכה לחברת SoftBank היפנית תמורת כחצי מיליארד דולר — סכום ששימש בסיס לאימפריה שבנה לאחר מכן בתחום המלונאות והתיירות.
מאוחר יותר בנה את מתחם The Venetian בלאס וגאס, והרחיב את עסקיו למקאו ולסינגפור. במותו הוערך הונו בכ־35 מיליארד דולר.
שלדון נישא למרים אדלסון, רופאה ישראלית. לאחר מותו ירשה את רוב הונו, והפכה לאחת הנשים העשירות בעולם. יחד היו מהתורמים הבולטים למטרות יהודיות וישראליות, ולמערכת הפוליטית בארצות הברית.
תמיכה בנתניהו ובטראמפ
משפחת אדלסון היא מהמממנות הגדולות ביותר של המפלגה הרפובליקנית. לאורך העשור האחרון תרמה מאות מיליוני דולרים לקמפיינים פוליטיים, במיוחד לטובת מועמדים המזוהים עם הימין האמריקני ותומכים בישראל.
הם התנגדו נחרצות להסכם הגרעין עם איראן, ותמכו נלהבות בנתניהו ובמדיניותו. אדלסון היה מבין התורמים המרכזיים לקמפיין הבחירות של טראמפ ב־2016 וגם לקמפיין החזרה שלו לבית הלבן ב־2020.
תרומותיהם העצומות — לעיתים עשרות מיליוני דולרים — סייעו להשפיע על החלטות טראמפ החשובות ביותר כלפי ישראל: העברת השגרירות האמריקנית לירושלים (2018), היציאה מהסכם הגרעין, וההכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן.
בתמורה, העניק טראמפ למרים אדלסון את מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.
המשפחה מחזיקה גם בהשפעה תקשורתית ניכרת — בין היתר באמצעות העיתון "ישראל היום", שנחשב למקורב לנתניהו, וכן באמצעות מוסדות מחקר וארגוני לובי המחזקים את הברית האמריקנית־ישראלית ואת הערכים השמרניים.
לאחר מותו של שלדון, מרים אדלסון המשיכה את דרכו — גם במימון פוליטי למפלגה הרפובליקנית וגם בתמיכה נרחבת בימין הישראלי. היא מממנת תוכניות חינוך ונסיעות צעירים לישראל תחת הסיסמה "Bright Light Israel", ותומכת כלכלית במפלגות ימין קיצוניות בישראל.
שלדון אדלסון והפוליטיקה הישראלית
שלדון אדלסון ראה בעצמו קודם כול ציוני מחויב. אף שנולד בבוסטון, ראה בישראל את ביתו הרוחני והפוליטי. הוא האמין שארצות הברית חייבת לתמוך בישראל ללא תנאים, וכל פתרון מדיני צריך להבטיח את "הזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל כולה".
גישה זו הסבירה את הקשר האישי והפוליטי ההדוק שלו עם בנימין נתניהו, שנוצר כבר בשנות ה־90 כאשר נתניהו היה עדיין ראש האופוזיציה. עם השנים הפכה החברות לברית אסטרטגית של ממש — אדלסון ראה בנתניהו את המנהיג היחיד שיכול להבטיח את עליונותה של ישראל במזרח התיכון.
הוא תמך בעמדות נתניהו נגד הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, בעוינותו כלפי איראן ותוכנית הגרעין שלה, ובקידום ההתנחלויות בגדה המערבית.
עם עליית כוכבו של טראמפ, החל אדלסון להתקרב למועמד הרפובליקני בשנת 2016 במטרה להשפיע על החלטותיו בעתיד ולגרום לו לאמץ את האג'נדה של נתניהו במזרח התיכון — אג'נדה שמטרתה לחזק את ההגמוניה האזורית של ישראל. בישראל החלו לכנות את אדלסון “הפטרון הכלכלי והתקשורתי של נתניהו”.
תפקידו המודיעיני
אף ששלדון אדלסון לא הצטרף רשמית לאף גוף מודיעין, הוא מילא תפקיד בלתי רשמי אך פעיל מאוד בתמיכה במדיניות הביטחונית והמודיעינית של ישראל וארצות הברית.
במעגלים הפוליטיים בארצות הברית ובישראל נחשב אדלסון לגשר חשאי בין מקבלי ההחלטות הפוליטיים למוסדות הביטחון בשתי המדינות. הוא היה מקורב לבכירים במשרד ההגנה האמריקני (הפנטגון) ולדמויות משפיעות במפלגה הרפובליקנית, שלהן קשרים עם התעשייה הצבאית־ביטחונית האמריקנית.
בישראל ניהל קשרים הדוקים עם קציני מוסד ושב"כ לשעבר, וכן עם יועצים ביטחוניים של בנימין נתניהו. הוא תמך במכוני מחקר ביטחוניים ישראליים, בהם “מרכז בגין–סאדאת למחקרים אסטרטגיים”.
אדלסון סייע במימון פרויקטים ותוכניות מחקר רבות הקשורות ישירות או בעקיפין ל“ביטחון הלאומי הישראלי”, בהם מרכזים העוסקים בהרתעה גרעינית, בהתמודדות עם איומים איראניים ובפיתוח טכנולוגיות בינה מלאכותית בתחומי המעקב והניתוח המודיעיני. חוקרים רבים ראו בו את “הזרוע הפיננסית של הלובי הביטחוני הישראלי בוושינגטון”, דבר שהפך אותו לשחקן מרכזי בחיזוק הברית הביטחונית בין וושינגטון לתל אביב — במיוחד בתקופות כהונתו הראשונה והשנייה של טראמפ.
בין תוכניות שיתוף הפעולה שמימן אדלסון בנדיבות היו הרחבת שיתוף הפעולה בין הסוכנות לביטחון לאומי האמריקנית (NSA) לבין המוסד הישראלי, בפרויקטים הקשורים למאבק בפעילות חיזבאללה ואיראן במזרח התיכון, מימון פוליטי למיזמי הגנה טילים משותפים כמו “כיפת ברזל” ו“קלע דוד”, ותמיכה בהסכמי הנורמליזציה בין מדינות ערב לישראל במסגרת “הסכמי אברהם”, שראה בהם מהלך אסטרטגי ליצירת טבעת ביטחונית סביב איראן ולפתיחת ערוצי מודיעין בין ישראל למדינות המפרץ.
אדלסון היה ידוע גם בביקורתו החריפה על גורמי מודיעין ישראליים שהתנגדו למדיניות נתניהו. באמצעות עיתונו “ישראל היום”, תמך בקמפיינים נגד בכירי ביטחון לשעבר — כמו ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, ראש המוסד מאיר דגן וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק — בטענה שהם מייצגים גישה שמאלית שעלולה להחליש את ישראל מול איראן, חיזבאללה וארגוני ההתנגדות הפלסטיניים.
בארצות הברית היו קשריו חופפים עם חוגי הניאו־קונסרבטיבים, ששיחקו תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות הביטחון האמריקנית לאחר מתקפות 11 בספטמבר 2001. אדלסון סייע להפחית את עוינותם כלפי טראמפ ושכנע אותם כי ניתן “לרסן” אותו במקום להתעמת עמו.
הוא מימן מכוני חשיבה כמו “מכון ההגנה על הדמוקרטיות” ו“המכון למפעל האמריקני” — שניים מהגופים הבולטים המקדמים קו נוקשה כלפי איראן, רוסיה וסין. כמו כן, סיפק מימון עקיף לפרויקטים פרטיים של ניתוח מודיעיני, שעסקו במעקב אחרי פעילות איראנית במפרץ הפרסי ובים האדום. אדלסון תרם גם לקרבה בין אנשי עסקים אמריקנים לחברות ביטחוניות ישראליות מתקדמות, ובכך חיזק את השילוב התעשייתי־ביטחוני בין שתי המדינות.
מעניין במיוחד היה תפקידו בקידום הפיכתה של ישראל למעצמה עולמית בתחום הסייבר והמלחמות הדיגיטליות המבוססות על בינה מלאכותית — תחום שבו נעשה שימוש נרחב בעימותים האחרונים של ישראל מול חמאס וחיזבאללה, ואף במתקפה נגד איראן ביוני 2025. אדלסון מימן תוכניות הכשרה בתחומי הגנת הסייבר באוניברסיטת תל אביב ובמכון הטכניון, עודד השקעות בחברות סטארט־אפ ישראליות העוסקות בריגול דיגיטלי ובהגנה מפני מתקפות סייבר, וראה בבירור כי “מלחמות העתיד יהיו מלחמות מידע”. לדבריו, ישראל חייבת לשמור על עליונות בהן כפי ששמרה על עליונותה במלחמות המסורתיות. השקעותיו חצו גבולות וסייעו לביסוס קשרים טכנולוגיים הדוקים בין ישראל לחברות סיניות.
שלדון אדלסון היה דמות יוצאת דופן של איש הון ופוליטיקה שחצה את גבולות הכלכלה והפך לחלק מהמבנה העמוק של ההשפעה הציונית בארצות הברית. הוא לא היה רק תומך כלכלי של ישראל, אלא אחד מהגורמים המרכזיים בעיצוב הסביבה הפוליטית, התקשורתית והביטחונית שחיזקה את הקשר בין וושינגטון לתל אביב.
אדלסון האמין שמטרותיהן של ארצות הברית וישראל זהות ובלתי נפרדות, ושכל סדק בברית הזו מהווה איום אסטרטגי על הפרויקט הציוני ועל המערכת המערבית כולה.
אדלסון האמין כי האינטרסים של ארצות הברית וישראל בלתי נפרדים, וכי כל קרע בברית זו יהווה איום אסטרטגי על הפרויקט הציוני ועל הסדר המערבי כולו.
לפיכך, הוא ביקש לעצב מחדש את המדיניות האמריקאית מבפנים באמצעות שלושה צירים עיקריים. הראשון היה הציר הפיננסי, על ידי מימון קמפיינים של בחירות שדרכם קנה את נאמנותו של מעמד פוליטי שמרני שחלק חזון עם הימין הישראלי.
הציר השני היה ציר התקשורת, על ידי מימון כלי תקשורת ישראליים ואמריקאים לתמיכה בחזונו הפוליטי של נתניהו לישראל ובתפקידה במזרח התיכון. הציר השלישי היה מימון מרכזי מחקר וחברות סייבר הפועלות בתחום הבינה המלאכותית כדי להבטיח את עליונותה של ישראל בתחום זה. תפקידו ניכר בהתפתחויות שהתרחשו בשנתיים האחרונות, למרות מותו לפני התפתחויות אלה.