נתניהו יודע שדונלד טראמפ הוא "חבר אמיתי" של ישראל, ושעסק עבור ישראל דברים שלא הצליח כל נשיא אמריקני אחר להעניק לה. בתקופתו הראשונה (2017–2020) העביר טראמפ את השגרירות האמריקנית לירושלים והכיר בה כבירתה המאוחדת והנצחית של ישראל; אישר את סיפוח רמת הגולן הסורית; והביע נכונות לאשר כריתת חלקים משטחי יהודה ושומרון לטובת ישראל — ואף נסוג מהסכם בינלאומי על בסיס עצתו והלחץ של נתניהו (הסכם הגרעין עם איראן).

בתקופת כהונתו הנוכחית, שלעברו עברו עשרה חודשים בלבד, אפשר טראמפ לנתניהו להתנער מהסכם להפסקת אש בעזה שאותו טראמפ עצמו סייע לגבש בטרם חזר לבית הלבן; שיחרר אספקה צבאית אמריקנית שאותה הממשל הקודם של ביידן עצר בשל מעשי זוועה שבוצעו בעזה; ואף הסכים, לפי דיווחים, לשתף פעולה עם נתניהו במתווה לפגיעה ישירה במתקני הגרעין האיראניים במהלך המלחמה בין ישראל ואיראן ביוני.

בהקשר כזה היה צפוי שנתניהו יתחבר ללא היסוס ל"פתרון טראמפ" במזרח התיכון. אלא שעקרונות התכנית לא ענו על כל שאיפותיו, ולכן ניסה לדאוג לרוקנה מתוכן עוד בטרם הוכרזה רשמית. כשהמַאמצים האלה נכשלה, נותרה לו הדרך — להעמיד פני תומך במוצהר ולפעול במחתרת כדי להכשיל אותה.

נכון שנתניהו הבין שהתכנית יכולה לסייע לו להשיג מטרות שלב-ראש, למשל החזרת שבויים ונטרול יכולות חמאס, אך חשש מההתחייבויות שהיא עלולה לכפות — כגון נסיגה מלאה מרצועת עזה, התחייבות לא־לספח או לכבוש אותה מחדש, ו"יצירת תנאים הולמים למסלול אמיתי לקביעת גורלם של הפלסטינים והקמת מדינה".

לכן החליט להצהיר על תמיכתו פומבית — כדי להפיק ממנה את מה שמתאים לו בשלב הראשון — ולאחר מכן להתנער מההתחייבויות שאינן נוחות לו. זה בדיוק מה שקרה ומתרחש כעת.

האם יצליח נתניהו בכך? והאם טראמפ יאפשר לו לשבש את תכניתו? ומה עתידה מערכת היחסים ביניהם?

כדי לענות על שאלות מרכזיות אלה יש לבחון את הסיבות שהניעו את טראמפ לגבש תכנית שאיננה מספקת את כל שאיפות נתניהו, במיוחד כי עד כה נראה ששניהם משתפים יעדיו — כולל שאיפתו של נתניהו ל"ניצחון מוחלט". טראמפ מעולם לא חסך בעזרה לנתניהו להשיג את מבוקשו, כולל עזרה לו להתחמק מעמידה בחובותיו ולספק לו מרחב פעולה להמשיך במלחמה למרות איום משפטי.

עם זאת, טראמפ לא יכול היה להתעלם מהשינויים בעמדות דעת הקהל העולמית — ואף בבסיס התמיכה שלו בארצות הברית — בעקבות אכזריותה של ישראל והפשעים החמורים שנעשו, ובמיוחד אחרי כישלונותיו של נתניהו להחזיר את השבויים ולחסל את חמאס באמצעים צבאיים. נתניהו ניסה לכסות על כישלונותיו בסבבי הסלמה שעברו כל גבול והעמידו את האינטרסים האמריקניים באזור בסכנה ממשית — כדבר שהתברר בבירור כאשר פעל לחיסול בכירים בחמאס בקטר, תוך פגיעה בקשרים עם מדינה בעלת ברית חשובה של ארצות הברית באזור. נראה כי אירוע זה היה "סימן השבר" ששכנע את טראמפ שישראל זקוקה כיום לא רק לתומך אלא למי שיציל אותה מעצמה.

טראמפ הכריז שתכניתו מיועדת "לפתור סכסוך שדלק באזור במשך שלושת אלפים השנים האחרונות", ולטען שהיא "נתמכת על ידי רוב המדינות הערביות והאסלאמיות". הוא האמין כי יישומה יביא שלום, ביטחון ויציבות במזרח התיכון כולה — ולא רק פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני.

אך טענות נוצצות אלה הן בעיקר נאומיות ומלאות אופטימיות מופרזת, שאינן מגובות בנתונים היסטוריים או פוליטיים שמצדיקים תקווה כזו.

למעשה, סיכוייה של התכנית לפתור לבדה את הסוגיה הפלסטינית מוגבלים — אם אינם אפסיים — במיוחד מאחר שהתכנית נוטה באופן מובהק לטובת ישראל. הסעיפים הברורים ביותר נענים לדרישות הישראליות בלבד — כגון הדרישה למסור שבויים ולנטרל את היכולות הצבאיות של הפלסטינים בעזה.

הדרישות הפלסטיניות, ובייחוד אלו הנוגעות להקמת מדינה והענקת זכות להגדרה עצמית, מופיעות בנוסחים עמומים, ותלויים בתנאים והתחייבויות שקשה להגדירן או לקיים — כמו דרישה לרפורמה בשלטון הפלסטיני והצבת "כוחות ייצוב בינלאומיים שישלוטו על הרצועה" לפני נסיגה מלאה של כוחות ישראלים.

המסוכן עוד יותר הוא שהתכנית אינה מזכירה כמעט כלל את הגדה המערבית — מחווה שמציגה את עזה כאזור מנותק שיש לשמר "נטול טרור וקיצוניות" ושלא יהווה איום על שכנותיו. מה עם הטרור והאלימות של המתנחלים ביהודה ושומרון? התכנית שותקת לגמרי בנושא זה.

מכיוון שהתכנית מלאה בחסרים ובפרצות, מקל על נתניהו לנקוט צעדים שישאירו אותה על הנייר ולטעון כי חמאס הפרה אותה — בדיוק מה שקורה כרגע.

בנימין נתניהו מבין היטב את חוסר האפשרות להשיב את גופות כל השבויים הישראלים מהרצועה במסגרת פרק הזמן הקצר שנקבע בתוכנית (72 שעות), במיוחד משום שחילוץ הגופות מתחת לערימות ההריסות דורש ציוד כבד שאינו מצוי ברצועה וישראל במכוון אינה מתירה את כניסתו. בנוסף, הדבר דורש זמן ארוך בהרבה מהמועד שהוקצב לכך. למרות זאת, השתמש נתניהו בתום פרק הזמן הזה כתירוץ לנקיטת צעדים נקמניים שמטרתם האמיתית היא לסכל את מרכיבי התוכנית שאינם נוחים לו.

בין הצעדים הללו נכללו צמצום היקף הסיוע ההומניטרי המותר להיכנס לרצועה, וסירוב להכניס ציוד הדרוש להפעלת תשתיות חיוניות כמו מים וחשמל – מה שמעיד על המשך מדיניות ההרעבה שנועדה לכפות על הפלסטינים הגירה כפויה. המסוכן מכל הוא שנתניהו השתמש באירוע ביטחוני שהתרחש לאחר הפסקת האש – אף שידע בבירור שחמאס אינו אחראי לו – כדי להצדיק מתקפה נרחבת בכל סוגי הנשק, שהביאה למותם של 42 אזרחים.
מכיוון שהמתקפה הזו כמעט הובילה לחידוש הלחימה ולפגיעה בתוכנית, מיהר טראמפ לשלוח מיד את שליחו המיוחד ויטקוף, את חתנו קושנר ואת סגנו ג'יי. די. ונס לישראל, כדי למנוע מהמצב להתדרדר שוב.

טראמפ מאמין שתוכניתו עשויה להוביל בסופו של דבר לרגיעה קבועה באזור, אם ישראל תסכים לסגת מרצועת עזה בתמורה להסדר כולל שיכלול כמה מרכיבים עיקריים:

פירוק חמאס ושאר הארגונים מנשקם, סיום שלטון חמאס ברצועה והגליית הנהגת ההתנגדות מחוצה לה.

הקמת כוח ביטחון בינלאומי שיאסוף את הנשק מארגוני ההתנגדות וישמור על השלום ברצועה במשך תקופה מעברית של 3 עד 5 שנים, שירכב ברובו ממדינות ערביות ומוסלמיות.

מינוי ממשלה זמנית של מומחים עצמאיים שתנהל את הרצועה ותשקם אותה, בפיקוח "מועצת שלום" שבראשה יעמוד טראמפ ובה יהיו חברים טוני בלייר ואחרים.

רפורמה ברשות הפלסטינית והכשרתה להשתתף בהדרגה בניהול הרצועה, בהתאם לתנאים ישראליים, כהכנה לבחירות כלליות לנשיאות ולפרלמנט שיכללו את הגדה והרצועה.

הרחבת הסכמי אברהם כך שיכללו את ערב הסעודית ומדינות נוספות, בתמורה להבטחות כלליות שיתוו מפת דרכים שייתכן שבעתיד הרחוק תוביל לצורה כלשהי של מדינה פלסטינית, שניתן יהיה אז להסכים על גבולותיה ומועד הכרזתה.

אין ספק כי הגישה האמריקנית הזו לוקה בכשלים רבים הפוגעים בלב הזכויות הלאומיות הפלסטיניות שאינן נתונות למיקוח. אף על פי כן, היא אינה מקובלת על ממשלה ישראלית שבה יושבים שרים דוגמת בן גביר וסמוטריץ'.

אפילו נתניהו עצמו דוחה אותה, משום שהוא סבור שכבר השיג את מה שהוא מכנה "הניצחון המוחלט" – במיוחד לאחר שהצליח להשיב את כל השבויים החיים. לשיטתו, פתרון כולל חייב לכלול גם את פירוק חיזבאללה מנשקו, ואולי גם את החות'ים, וכן את ניטרול איראן לא רק מיכולת לייצר נשק גרעיני אלא מכל תוכנית חימוש שעלולה לאיים על ביטחון ישראל.

אלו מבחינתו תנאים הכרחיים להקמת "ישראל הגדולה" שתשלוט באזור. משום כך, צפוי שהאזור יחווה סבבים נוספים של עימותים, ושתוכנית טראמפ תקרוס לאחר שתספק לנתניהו את הרווחים שקיווה להם.

אך אשליותיו של נתניהו הן דבר אחד, והמציאות ומאזני הכוח באזור הם דבר אחר לגמרי. ההתנגדות לא הובסה, והיא נותרה הדרך היחידה להתמודד עם הברבריות הציונית באזור. נראה כי ההקצנה של נתניהו תוביל בסופו של דבר לקריסת הפרויקט הציוני עצמו.