הקמתה של רצועת "הביטחון" ברצועת עזה היא פשע מלחמה

לצורך השגת מטרה זו ישראל הורסת כעת את מה שקיים בשטח המיועד לרצועת "הביטחון": מבני מגורים, מבני ציבור – כולל בתי ספר, מרפאות ומסגדים, שדות חקלאיים, מטעים וחממות. אחד החיילים שהיה מעורב בפעולות אלה תיאר כיצד "הכל עבר שיטוח". על פי עדויות של חיילי מילואים, ההריסות לא נעשו בעקבות מידע מודיעיני או ממצאים שנמצאו במקום אלא במטרה לפנות את השטח לצורך הקמת רצועת "הביטחון". רק מבנים של אונר"א או מבנים שנתרמו על ידי האיחוד האירופי – כמו למשל מאגרי מים או מתקנים לטיהור שפכים – לא נהרסים.

תמונות לווין שפורסמובכלי התקשורת חושפות את הנזק העצום שגרם הצבא. ניתוח של תמונות אלה ממחישות כיצד באזורים הנמצאים במרחק של מאות מטרים מהגבול הרס הצבא שכונות מגורים שלמות ומבני ציבור. באזורים אחרים נהרסו שטחים חקלאיים נרחבים. עדי בן נון מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית קבע על פי ניתוח של תמונות הלוויין כי עד ל-17.1.24 הרסה ישראל 1,072 מבנים מתוך 2,824 הנמצאים במרחק של קילומטר אחד או פחות מהגבול – רובם מבני מגורים. על פי בן נון, האזור הצפוף ביותר נמצא קרוב לח'אן יונס, שם נהרסו 704 מתוך 1,048 המבנים בטווח זה – כמעט 70%. קורי שר מאוניברסיטת העיר ניו יורק וג'יימון ון דן הוק מאוניברסיטת אורגון, קבעו שהנתונים גבוהים אף יותר וכי באזור המיועד לרצועת "הביטחון" נהרסו לפחות 1,329 מבנים.

ההרס בבית חאנון ממחיש את מדיניותה זו של ישראל. בתמונות הלוויין ניתן לראות את ההרס של שכונת מגורים שלמה, בה היו למעלה מ-150 בנייני מגורים, בתי ספר ושני בתי חולים. האזור היה מוקף בשטחים חקלאיים – שכולם נהרסו. דוגמה נוספת למדיניות זו היא ההרס בעיירה ח'וזעה, הנמצאת מול קיבוץ ניר עוז ובתיה היו הסמוכים ביותר לגבול. הצבא הרס את כל המבנים שהיו בה, כולל בתי מגורים ומסגד, וכן את החממות ואת השטחים החקלאיים שהקיפו אותה.

באופן רשמי ישראל לא מודה בכוונתה להקים רצועת "ביטחון" לאורך הגבול. במקום זאת, דובר צה"ל וגורמים רשמיים אחרים שבים וטוענים כי ההריסות הנרחבות נעשו בכלל בשל התנהלותו של חמאס ושכל הריסות הבתים, הדרכים והשטחים החקלאיים הן פגיעה ב"תשתיות טרור". כך, למשל, בתגובה לכתבה שעסקה בהקמת הרצועה, מסר דובר צה"ל כי חמאס "הטמיע את הנכסים הצבאיים שלא כדין באזורים אזרחיים מאוכלסים בצפיפות... צה"ל מאתר ומשמיד תשתיות טרור הנמצאות בין היתר בתוך מבנים בשטחים אלו. במקרים מסוימים, שכונות שלמות ברצועת עזה הופכות למתחמי לחימה שמנוצלים למארבים, פיקוד, מרכזי שליטה ומחסני נשק, מנהרות לחימה, עמדות תצפית, עמדות ירי, בתים ממולכדים והצבת חומרי נפץ ברחובות".

אלא שהתבטאויות רשמיות אחרות מבהירות שמבחינת ישראל, הקמתה של רצועת "ביטחון" היא חלק ממערך ההגנה על יישובי הדרום והיא חיונית כדי לאפשר את שובם של התושבים לבתיהם. כך, הרמטכ"ל הרצל הלוי מסר כי פעילות זו נועדה "לייצר את התנאים הביטחוניים לשובם של תושבי עוטף עזה בביטחון" ודובר צה"ל הבהיר כי "הרס המבנים נועד לספק את התנאים הביטחוניים הדרושים כדי לאפשר לתושבי הדרום לחזור לבתיהם".

אלא שאין בכוונה זו כדי להצדיק את ההרס הנרחב בתוך רצועת עזה ואת יצירתה של רצועת "ביטחון". ההריסות שישראל מבצעת לצורך כך הן אסורות ומהוות פשע מלחמה: הן נעשות כאמצעי מניעתי, שמטרתו להתמודד עם סכנה עתידית והריסות מטעם זה הן אסורות לחלוטין.

המשפט ההומניטארי הבינלאומי, הקובע את המותר – ובעיקר את האסור – מתיר לצדדים הלוחמים לפגוע רק במטרות שהוגדרו כצבאיות. המבחן לקיומה של "מטרה צבאית" הוא כפול: עליה לתרום תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית והפגיעה בה חייבת להעניק יתרון צבאי מובהק לצד המתקיף. מכאן שיש לבחון את השימוש הקונקרטי שנעשה במבנים ובשטחים שנהרסו, לא את זה שייתכן שייעשה בהם בעתיד.

הריסה של רכוש פרטי מותרת רק במקרים חריגים ביותר. בין השאר, קיים איסור מפורש על הריסתו במטרה להרתיע, להפחיד או לנקום באוכלוסייה האזרחית או בכוונה לגרום לנזק קבוע או ממושך. נוסף על כך, ההיקף הנרחב של ההרס שמבצעת ישראל מפר את אחד העקרונות הבסיסיים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי – עקרון הפרופורציונליות, האוסר על פעולות שייגרמו לפגיעה מוגזמת באנשים שאינם משתתפים בלחימה וברכושם ביחס ליתרון הצבאי הצפוי מאותה פעולה.

יצירתה של רצועת "ביטחון" בעזה אינה רעיון חדש של ישראל. גם לפני המלחמה הגביל הצבא כניסה של פלסטינים לשטחים הנמצאים במרחק של כ-300 מטרים מהגדר והגדיר אותם כאזורים "אסורים לכניסה". אמנם, ישראל מעולם לא הודיעה על מדיניות זו באופן רשמי וגם לא טרחה להבהיר לפלסטינים לאיזה שטחים בדיוק נאסר עליהם להגיע. אך הצבא אכף איסור זה באמצעות הוראות פתיחה באש שהתירו ירי בפלסטינים שנכחו בשטחים אלה – גם אם לא סיכנו איש; מאז יישום "תכנית ההתנתקות" בספטמבר 2005 ועד ה-6.10.23 (לא כולל סבבי הלחימה) נהרגו באזורים אלה לפחות 88 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה. אכיפת האיסור נאכפה גם באמצעות ריסוס של גידולים הסמוכים לגדר בידי הצבא.

מדיניות זו של ישראל שינתה את אופי האזור: לפני הטלת האיסור, התושבים גידלו בשטחים אלה עצי פרי וחלקם אף שימשו לרעיית צאן ובקר. ואולם בשל מדיניות ישראלית זו עברו החקלאים באזור זה לגידולים המחייבים פחות טיפול ושהצבא לא יוכל לטעון לגביהם שהם חוסמים את שדה הראיה שלו. כיום נפוצים באזורים אלה גידולי בעל, שאינם מחייבים השקיה, ביניהם חיטה, שעורה, שעועית וירקות.

הקמת רצועת "ביטחון" בתוך שטח הרצועה תשנה את המציאות שנוצרה באזור לבלי הכר והיא בעלת השלכות ארוכות טווח. הכרזה על רצועה כזו תקטין את שטחה של הרצועה, שכבר כיום היא מהאזורים הצפופים בעולם. אלפי תושבים לא יוכלו לשוב לבתיהם, קהילות ייחרבו וחיים שלמים שנבנו שם במהלך שנים ייהרסו. הפגיעה הנרחבת בשטחים החקלאיים תפגע גם ביכולתם של תושבי הרצועה לייצר מזון עבור עצמם, בפרנסתם של החקלאים ובעתיד התזונתי של תושבי הרצועה.

נזיה אבו רביע, בן 50 ואב לשבעה ילדים גר לפני המלחמה במרחק של כקילומטר מהגבול. כשהתחילה המלחמה הוא נמלט מביתו וכיום הוא נמצא בדיר אל-בלח. בסוף ינואר נודע לו מקרוב משפחה שהצבא הרס את ביתו ואת מטע הזיתים שלו, כמו גם כעשרים בתים של שכניו. דבריו לתחקירן בצלם, ח'אלד עזאייזה, ממחישים את ההשלכות של המדיניות הישראלית:

לא הופתעתי כשבן אחי סיפר לי אבל הרגשתי צער עמוק כי איבדתי את כל הרכוש שלי, במיוחד אחרי כל הטרחה במשך כל השנים ואחרי שהשקעתי את כל ההכנסות שלי בבניית הבית, שנהרס תוך כמה רגעים. תכננתי לבנות בעתיד עוד קומה לאחד הבנים שלי ולבנות עוד בית בחלקת קרקע שלי. אני מודאג מאוד, אני לא יודע אם נוכל לחזור אל האדמה שלנו, אם נוכל לבנות עליה עוד פעם. אני נולדתי באדמה הזו וגדלתי שם, לפני היו שם אבא שלי וסבא שלי. אין לי מקום אחר.