הכוח, האיום והנסיגה: מדיניות החוץ של טראמפ

ממערב קנדה ועד מזרח אסיה, מהרצועה ועד טהראן — נדמה כי מדיניות החוץ של ארה"ב נכתבת ב"זמן טראמפ". לא תכנית סדורה אלא קצב של ציוצים, איומים והודעות פתע, שרבים מהן משתנות בתוך ימים ולעיתים אף שעות.

כבר בקמפיין הבחירות רמז טראמפ על כוונותיו: רעיונות פרובוקטיביים כמו הפיכת קנדה למדינה ה־51, רכישת גרינלנד, והחייאת התכנית להשתלטות על תעלת פנמה. רעיונות שהחלו כבדיחות בחוגים סגורים, הופכים כעת למדיניות – גם אם לא תמיד עם גיבוי מקצועי.

בשבוע שעבר הודיע טראמפ על כוונתו להטיל מכסים גורפים על סחורות מיובאות, במיוחד מסין — תחילה 60%, בהמשך 104%, ולבסוף 125%. ההודעה גרמה לטלטלה בשווקים ולתגובות נזעמות מבעלות ברית. אלא ביום רביעי, הודיע הממשל על הקפאה זמנית של רוב המכסים ל-90 יום, תוך קריאה ל"משא ומתן מחודש".

בפועל, סין ומדינות נוספות עדיין ניצבות על הכוונת, אך רק באופן חלקי. נראה שטראמפ ממשיך באותה טקטיקה מוכרת – להגזים, לאיים, ואז לפתוח פתח לדיון.

ישראל, עזה והאולטימטום שלא מומש

טראמפ קיבל שבחים בינלאומיים על סיועו בקידום הפסקת האש בין ישראל לחמאס עוד בטרם הושבע, אך כשהשיחות נקלעו למבוי סתום, הצהיר כי "אם חמאס לא ייכנע – שערי הגיהינום ייפתחו". אלא ששום פעולה לא בוצעה בפועל, וטראמפ הבהיר כי ההחלטות בידי ממשלת ישראל. גם רעיון "הטרנספר" לתושבי עזה, שנדון עם נתניהו, סומן בהמשך כ"תיאורטי בלבד".

במרץ הזהיר טראמפ את איראן מפני "השלכות הרסניות" אם לא תחזור לשולחן המו"מ על הגרעין. הוא אף פרס כוחות אמריקאיים באזור כאיתות צבאי, אך ימים ספורים לאחר מכן הכריז על פתיחת מגעים – לבקשתו, משא ומתן עקיף; באיראן, לעומת זאת, מתעקשים על תיווך עומאני בלבד.

טקטיקה או כאוס?

בעוד תומכיו רואים בכך אסטרטגיית מיקוח ממולחת, בדומה לעסקאות הנדל"ן שבעברו, מבקרים – כולל דיפלומטים ובכירים בממשל עצמו – מתריעים מפני אובדן אמינות ומסרים סותרים. "כשמאיימים שוב ושוב – מאבדים את כושר ההרתעה", אמר דיפלומט אירופי ל"פוליטיקו".

מה שבטוח, מדיניות החוץ האמריקנית תחת טראמפ 2.0 הפכה לפחות צפויה, פחות יציבה – והרבה יותר אישית. שוב מסתבר: אצל טראמפ, מה שנאמר – לא תמיד תואם למה שנעשה.