בשבועות האחרונים עוררה טראזי שיח ער ברחבי העולם לאחר שהתבטאה בגלוי על המחסור החמור בתשתיות ספורט ברשות הפלשתינית. "אין לנו מימון, אין לנו תשתיות, אין אפילו בריכה אולימפית אחת בפלשתין", אמרה בראיון בארה"ב. לדבריה, ספורטאים פלשתינים מתמודדים עם חסמים ייחודיים שמקשים עליהם להתחרות בתנאים שווים בזירה הבינלאומית.
הדברים של טראזי, שבחרה לייצג את פלשתין על אף שגדלה והתחנכה בארה"ב, משכו תשומת לב רבה ויצרו תגובת שרשרת ברשתות החברתיות. לצד ההתבטאות על מצב הספורט, בחרה טראזי לפרסם תכנים המתייחסים לציון 77 שנים ל"נכבה" — מתוך תחושת אחריות להעלות את קולה של אוכלוסייה שלה כמעט ואין ייצוג בינלאומי. בפוסטיה היא קראה להכרה בכאב ההיסטורי של הפלשתינים, תוך שימוש במונחים פוליטיים המעוררים ויכוח אך גם מבליטים את הצורך בדיאלוג אמיתי.
בפוסט נוסף ששותף בעמוד האינסטגרם שלה, טראזי הציגה מפות שמתארות את השינויים בגבולות ובזכויות הקרקע לאורך השנים, מתוך מטרה — כך לטענתה — "להציג צד שכמעט ואינו מקבל ביטוי במערב".
התגובות לדבריה לא איחרו לבוא, ובישראל נשמעו גם קולות ביקורת. אך טראזי אינה נסוגה — ולהפך, נדמה שהיא רואה בשליחותה הספורטיבית גם שליחות חברתית. "הקול שלי הוא אולי קטן, אבל אם יש לו במה — אני בוחרת להשתמש בו לטובת הצדק", כתבה באחד הפוסטים.
סערה נוספת התעוררה בעקבות טענות שהועלו באוניברסיטת סיינט תומאס בפלורידה, שם לומדת טראזי. שחיין ישראלי טען כי הודר מהנבחרת המקומית על רקע פוליטי לאחר שהתנגד להזמנתה של טראזי לאירוע קבוצתי. אך מקורבים לשחיינית טוענים כי מדובר בניסיון להשתיק ביקורת לגיטימית בשם "אי נוחות פוליטית" — תופעה מוכרת כשמדובר בקולות פרו-פלשתיניים באקדמיה האמריקנית.
ולארי טראזי מייצגת דור חדש של ספורטאים שלא מהססים לדבר על צדק חברתי, גם במחיר אישי. היא שוחה נגד הזרם — לא רק בבריכה, אלא גם בשיח העולמי.