חיסולו של צ'ארלי קירק — המשך לאנומיה אמריקאית מושרשת

מותו של צ'ארלי קירק, הפעיל הימני ובעל הברית של דונלד טראמפ, אינו תחילתו של "פרק חשוך" חדש של אלימות פוליטית פנימית, ולא יהיה סופו; זהו המשך של אלימות מושרשת ועמוקה במערכת הפוליטית האמריקאית ובנטייתה נגד השמדה, כיבוש, פשיזם והפקרת האחר. תכונות אלה מובחנות ביישויות קולוניאליות-התנחלותיות אירופיות לאורך חמישה עשורים של התישבות — והן מאפיין מרכזי בהיסטוריית העמים האירופיים הלוחמים זה בזה.

העיתונאי הבריטי ג'ונתן קוק מציין כי האלימות הפכה מזמן לדבר שבשגרה במדיניות החוץ של וושינגטון, המדגישה קונפליקט, גלייה והגדרת עקרון ה"הלם והטרור" שמקובלים על המפלגות השליטות.

רק בשנים האחרונות תמכה ארה״ב בסעודיה במתקפות האוויר שלה נגד תימן במשך שנים — מה שהשיב את המדינה לימי הביניים. ארה״ב הקפיאה גם מיליארדי דולרים מיתרת הבנק המרכזי של אפגניסטן וסירבה לספק סיוע לאפגניסטן — מדינה שסובלת מהשלכות כיבוש צבאי אמריקאי שנמשך שתי עשורים והסתיים רק לאחרונה, וגורם כיום לרעב המוני בקרב ילדי המדינה. היא סיפקה לישראל פצצות השמדה וכיסויי דיפלומטי למחיקת רצועת עזה ולהרעבת אוכלוסייתה.

השפעת האלימות המתמשכת והגלויה של וושינגטון על רחבי העולם, והכיסוי התקשורתי הראוותני שמגלם אותה ו"מקדש" אותה בקלות, אינה יכולה להיחשך מהציבור האמריקאי הצופה.

קוק תוהה: מדוע, למשל, קיבל טילר רובינסון (החשוד ברצח קירק) את הרעיון לחרוט מסרי שנאה על מעטפות הכדורים שלו? האם הוא הושפע מרעיון שראה בארץ של נושאת תותחים: המחוזית של קרוליינה הדרומית לשעבר והרצה הנשיאותית הכושלת, ניקי היילי, שכתבה "הכרו אותם" על פגזי ארטילריה שישמשו להשמדה ההמונית שישראל מבצעת בעזה?

הפולחן הזה של האלימות ההמונית מטעם הממסד הפוליטי האמריקאי אינו מפתיע. אבל מוקד הדיון מופנה באופן קיצוני אל היחיד — קוטל קירק — כאילו המעשה האלימי המיוחס הזה הוא נקודת מפנה שדורשת כעת בעיקר חשבון-נפש פנימי מצד ה"שמאל" בלבד, כפי שמצופה.

להבעיר עוד דלק לאש

אין למקד את תשומת לבנו באנשים השבורים בלבד; יש למקד אותה במערכות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות שעיוותו אותם, פגעו בהם והעניקו להם את האמצעים והמניעים לקדם אג'נדות מסוכנות.

אמצעי משחק ווידאו ורשתות חברתיות אינם הסיבה השורשית — הם הדלק המוסף על להבה שהיתה כבר בוערת בקרב שכבת צעירים מנותקת וניהיליסטית ברחבי ארה״ב.

לפי קירק (הכותב), אי-האידאולוגיה — ההרגשה שהעולם וערכיו חסרי משמעות, שהחיים חסרי תכלית — אינה ניתנת לפירוש כנטישה פשוטה לעולמות משחקים אלימים. ההתמכרות הזו דוחפת את הניהיליסט לחפש נחמה — בריחה ממציאות שהופכת לנטל כבד.

הקשר, המקור והמניעים לתצורת הסטטוס הניהיליסטית אצל אותם יריונים בודדים טמונים בתפקיד הייחודי שאמריקה קיבלה לעצמה בעיצוב העולם ב־80 השנים האחרונות: כמרכז אימפריאליסטי המחודש של קולוניאליזם מערבי, וכמקור וכמממש מדיניות קפיטליסטית-ניאו־ליברלית פראית ומאיצה.

כפי שעולה מהשמדת ההמונים בעזה, מדיניות החוץ האמריקאית אינה מסתפקת בקמפיין מתמשך של איום ואלימות גזעית נגד הגלובוס הדרומי — היא גם מוחאת כפיים לאלימות זו כערך מוסרי וחובה לאומית, על מה שהימין ודמויות כמו צ'ארלי קירק מגן.

ובמקביל, בפנים – הימין הפשיסטי התומך ב"אמיריקה גדולה שוב" מהלל את חריגות הניאו־ליברליזם הקפיטליסטי, מתעלם מניצולם של השכבות החלשות, מהרס הסביבה ומהאיומים על עתיד האנושות.

אף אחד מאלו אינו מהווה סביבה בריאה לחינוך ולגדילה.

הכפירת ה"לאומיות הנוצרית" או ה"לאומנות הלבנה" שאימץ צ'ארלי קירק — למרות הראיות — טוענת שאמריקה משרתת את רצון האל על ידי קידום ערכים פנימיים וחיצוניים שמשרתים אך ורק את האינטרסים הצרים של מעמד המיליארדרים שמייצג דונלד טראמפ.

למרות הקושי עדיין להבין את הלוגיקה המדויקת של רוצח קירק, נראה שהוא ככל הנראה איבד את סוג האמונה השטחית הזה.

ואיך נוכל לקבוע מי מבין השניים — הרוצח או הקורבן — החזיק בתפיסה אפלה יותר של המציאות?

כיוון שרוצח קירק גדל "נוצרי" דתי ולא היה פחות מאמין מקירק בכך, ייתכן שהוא כבר לא יכול להאמין בסיפור ה"לאומנות הנוצרית" שמקדם קירק — הטוען להתאמה בין רצון האל, רצון טראמפ ורצון ישראל.

להבעיר את כל התותחים

הדבר הברור הוא שקבוצה הולכת וגדלה של צעירים מרירים בארה״ב הפכה לפחות מוכנה לקבל מערכת ערכים דואאלית-מפלגתית שמחייבת מלחמות תמידיות, רעב והשמדה בחו״ל, הידרדרות ועוני בפנים, ועתיד קודר שאין בו פתרונות מהירים תחת קפיטליזם ניאו־ליברלי אסקפיסטי המבוסס על צמיחה אינסופית על כ Planet מוגבל.

קוק סבור שאם אלה הם הערכים היחידים שמוצעים — אז יש כאלה, כמבקשי נקם בסצנות ירי בבתי ספר וברצח קירק, שבוחרים באי-קיום ערכים כלל — הם בוחרים בניהיליזם ובמוות כשחרית.

מדוע נבחר רוצח צ'ארלי קירק? כי שניהם כנראה לא היו שונים הרבה.

הימלטותו של קירק מן המציאות אל עולם האכזריות האמריקאית ה"מיוחדת" — הטוענת שהיא מוצדקת בכתובים — אינה פחות ניהיליסטית מההימלטות של רוצחו אל עולם משחקי הווידאו האלים.

הקורבן והרוצח שייכים שניהם למערכת שבה המשמעות נובעת בראש ובראשונה מהיכולת לגרום אלימות לאחר: קירק מתוך מנגנוני הכוח הדכאני הקיימים; ורוצחו מתוך קנה האקדח.

קירק הפעיל את השפעתו דרך רשת המידע העולמית (האינטרנט), כשהוא מסית ומבעיר את הזעם, בעוד שהמסכים הזינו את הניהיליזם והניכור של רוצחו — כך שהעולם החשוך של משחקי הווידאו, שבו החיים חסרי ערך והירי חסר תוצאות, נטמע בעולם אמיתי חשוך שבו מוות ברעב של ילדים הפך לנורמה.

סוג הפרלליזם הזה, כמובן, אינו נסבל בעיני הימין של "אמריקה גדולה שוב". כי הוא אינו מגנה "שמאל דמיוני", אלא מותח ביקורת על תפיסת הימין של אמריקה השולטת — אמריקה שבה דגשים של סולידריות וערכים משותפים נטולי תוכן, ורק הכוח מוכרז כנכון.

ברור שהשמאל יושלך עליו האשמה ברצח קירק — לא משנה האמת — שכן הלוגיקה של המערכת הפוליטית האמריקאית, המבוססת על אלימות מוסדית כזו כלפי אחרים מבפנים ומבחוץ, שקועה עמוק עוד לפני הגעתו של טראמפ לבית הלבן, ומבטלת בפועל כל חשבון-נפש אמיתי.

הטרור האמיתי

האימפריה האמריקאית, שמתמוטטת במהירות מבחינת כוח ומוניטין, זקוקה לכבש-מאזניים. במשך עשורים סיפקה לעצמה ארה"ב כבשים חיצוניים בזירות מרוחקות, כשהיא מייצאת את אלימותה במלחמות נגד "הטרוריסטים".

כיום, הכוח האמריקאי שקע וצריך להצדיק את כישלונותיו ואת פשעיו הברוטליים בחו״ל, ואת קריסתו הכלכלית בבית, במונחים דומים — למשל במלחמה נגד "הטרור הפנימי".

קוק מגיע למסקנה שהטרור האמיתי הוא זה שמפעילה המערכת הפוליטית השלטת בארה״ב, משני המפלגות, שמכוונת רק להגדיל את עושרה, ונכונה להפעיל כל אלימות הדרושה כדי לשמר את מעמדה ועושרה.