ואולם, עם פרוץ המלחמה בעזה, אותו מנגנון שבעבר עיצב נרטיבים עולמיים החל להתפורר אל מול תמונות ההרס הגולמיות והבלתי מצונזרות – שגם מנועי החיפוש לא הצליחו להסתיר.

המונח "הסברה", נולד בראשית המאה ה־20 כחלק מהאסטרטגיה של התנועה הציונית ללגיטימציה של ההתפשטות הקולוניאלית בפלסטין.

את המושג טבע לראשונה המנהיג הציוני נחום סוקולוב, שביקש תחליף נעים יותר למילה “תעמולה”, שנשאה עמה קונוטציה שלילית.

סוקולוב ראה ב״הסברה״ גשר תקשורתי בין השאיפות הציוניות לבין הקהל המערבי, תוך שימוש בהיסטוריה של האנטישמיות באירופה כמגן רטורי להצדקת הקמת ״מולדת יהודית״.

בתחילתה הייתה ההסברה בעלת אופי הגנתי, שמטרתו להתמודד עם ההתנגדות המקומית והבינלאומית להתנחלויות היהודיות בפלסטין. אך בשנות ה־80 הפכה לפרויקט מוסדי ובינלאומי.

נקודת המפנה התרחשה לאחר הפלישה הישראלית ללבנון בשנת 1982 והטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, שבו נהרגו עד 3,500 אזרחים.

הזעם הציבורי על אותם פשעים הביא לארגון ועידה גדולה באל־קודס בשנת 1983, שבה עיצבו ארגונים פרו־ישראליים ואסטרטגים תקשורתיים את ״ההסברה״ כדוקטרינת יחסי ציבור שנועדה לשקם את דימויה של ישראל.

מאותו רגע השתנה הנרטיב הישראלי מן היסוד: הסוגיה המרכזית כבר לא הייתה הכיבוש או זכויות האדם – אלא האנטישמיות.

על פי תפיסה זו, ביקורת על מדיניות ישראל הוגדרה כשנאת יהודים – תיוג שנועד להשתיק עיתונאים, פעילי זכויות אדם ומוסדות בינלאומיים.

בעשורים הבאים הפכה ההסברה לשותפות בין משרדי ממשלה ישראליים, כלי תקשורת מערביים ורשתות לוביסטים פרטיות, שמטרתן ניהול התפיסה הציבורית העולמית.

העידן הדיגיטלי העניק למכונה הזו כוח חדש. לאחר מלחמת לבנון השנייה (2006) ומבצע ״עופרת יצוקה״ (2008–2009), הפכה ההסברה מאסטרטגיה תגובתית לכלי התקפי במלחמת המידע.

המשטר הישראלי הקים יחידות תקשורת וסייבר ייעודיות שהפעילו חשבונות מזויפים, תכנים ממומנים ומניפולציות אלגוריתמיות כדי להציף את הרשתות החברתיות בנרטיבים פרו־ישראליים – ולדחוק הצידה קולות ביקורתיים.

לפי דיווחים, מנגנון ההסברה מתאם פעולותיו עם תאגידי מדיה חברתית, קציני מודיעין לשעבר ו״חיילים דיגיטליים״ מתנדבים.

הטקטיקות כוללות שליטה בתוצאות חיפוש, הפעלת דפי רשת רב־לשוניים כמו “ישראל מדברת ערבית”, והענקת מלגות לסטודנטים זרים בתמורה להפצת תכנים פרו־ישראליים ברשת.

מדריכים כמו "הביסת תעמולה אנטי-ישראלית" מאמנים פעילים למתג מבקרים, כולל אפילו מתנגדי משטר יהודים, כ"אנטישמיים" או "אוהדי טרור".

משרד לעניינים אסטרטגיים מקצה מדי שנה מיליוני דולרים למאבק במה שהוא מכנה ״קמפיינים של דה־לגיטימציה״ ולבלימת תנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות (BDS).

בשנים האחרונות הופעלו למעלה מ־100 מרכזי מידע, 120 ״חדרי מבצעים״ ו־40 ארגוני שותפים להגנה על דימויה של ישראל ברחבי העולם.

אולם רצח העם בעזה, שהחל ב־7 באוקטובר 2023, חשף את גבולות ההסברה.

למרות התיאום הרחב והצנזורה המקוונת, תיעודים של הרג המוני, בתי חולים הרוסים וילדים מחולצים מבין ההריסות נפוצו ברשת במהירות שהנרטיב הישראלי לא הצליח לעמוד בה.

לראשונה, השליטה של ההסברה בזרימת המידע נכשלה. השפה של ״הגנה עצמית״ ו״מלחמה בטרור״ התקשתה להסתיר את מה שרבים רואים כיום כרצח עם.

הדעת הקהל העולמית השתנתה בהתאם. סקר של *Pew Research Center* לשנת 2025 מצא שרוב בציבור ב־20 מתוך 24 מדינות מביע דעה שלילית כלפי ישראל – ובהן 93% בטורקיה, 80% באינדונזיה, 78% בהולנד ו־75% בספרד ובשוודיה.

גם בארצות הברית, בעלת הברית הקרובה ביותר של ישראל, הדימוי השלילי עלה מ־42% ב־2022 ל־53% ב־2025, כשבקרב הדמוקרטים (69%) והצעירים מתחת לגיל 30 (71%) נרשמה התנגדות בולטת במיוחד.

למרות תקציבי הענק והתחכום הדיגיטלי, ההסברה מתמודדת עם משבר אמון גובר.

הרשתות החברתיות, שבעבר היו הכלי החזק ביותר שלה, הפכו לחרב פיפיות – זירה שבה הנרטיבים המתוכננים של ישראל מתנגשים עם עדויות ישירות מהשטח בעזה.

ככל שישראל מגבירה את מאמצי התעמולה, כך נחשפים הסתירות והפערים.

בסופו של דבר, מנגנון ההסברה – משורשיו הציוניים ועד לדמותו הדיגיטלית – הצליח לעצב את השיח המערבי במשך עשרות שנים.

אך המלחמה בעזה סימנה נקודת מפנה: קריסת הנרטיב השולט זה שנים, תחת כובד האמת הבלתי ניתנת להכחשה.

כשהאמפתיה העולמית נוטה יותר ויותר לטובת הקורבנות הפלסטינים, מודל התעמולה הישראלי עומד חשוף – ואינו מצליח עוד להסתיר את מציאות הכיבוש ופשעי המלחמה מאחורי התווית המוכרת של ״אנטישמיות״.