לאחר כשנתיים של מלחמה הרסנית, הגיעו עזה וישראל להסכם להפסקת אש – תוצאה של לחץ בין־לאומי כבד, במיוחד מצד ארצות הברית, על רקע בידודה הגובר של ישראל בזירה העולמית. אך השקט לא נמשך זמן רב: פיצוצים שבו להרעיד את שמי הרצועה, והשאלה העולה עתה היא האם מדובר בהפרות של ההסכם – או בתחילתה של מערכת חדשה במלחמה.

החלטת הפסקת האש והמעבר לתוכנית הנשיא האמריקני דונלד טראמפ, הכוללת עשרים סעיפים, לא הייתה יוזמה ישראלית טהורה. היא נכפתה על ראש הממשלה בנימין נתניהו בעקבות לחצים חיצוניים, שעוררו תרעומת בקרב בסיס התמיכה הימני הקיצוני שלו.

בתוך ממשלת ישראל רווחה גישה שדגלה בהמשך המלחמה, בכיבוש עזה ובהוצאת תוכנית גירוש תושביה אל הפועל. לפיכך, ההסכם הנוכחי נתפס ככזה שאינו מממש את שאיפות הימין הישראלי, שביקש להשיג "ניצחון מוחלט". סקרים שנערכו לאחר הפסקת האש מראים כי רק 37% מהישראלים סבורים שישראל ניצחה במלחמה, לעומת 34% הסבורים כי הובסה.

מכאן ניתן להבין את המניעים לחידוש ההפצצות הישראליות דרך שני היבטים עיקריים:

1. שינוי תנאי ההסכם: ישראל מנסה, באמצעות תקיפות מוגבלות, ליצור מציאות חדשה בשטח שתאפשר לה לעצב מחדש את ההסכם לטובתה — מבלי להכריז על כך רשמית. כך היא שואפת לממש את מה שמכונה בתקשורת הישראלית "המודל הלבנוני" — שמירת "חופש הפעולה הצבאי" בעזה, מבלי להיגרר למלחמה כוללת.

2. מסרים לזירה הפנימית בישראל: נתניהו נתון ללחצים פנימיים משני כיוונים מנוגדים: מן האחד, בסיס התמיכה הימני הקיצוני הרואה בהסכם סימן לחולשה ולכניעה ללחץ אמריקני — דבר הפוגע בתדמיתו של נתניהו כמנהיג "חזק".
ומן האחר, משפחות החטופים וההרוגים, המהוות כוח ציבורי משמעותי הדורש את החזרת יקיריהם.

במובן זה, ההפצצות המוגבלות משרתות את נתניהו פוליטית: הן מאפשרות לו לשדר לימין שהוא שומר על היוזמה, ובמקביל לקשור את התקיפות לנושא החטופים – וכך להעניק להן לגיטימציה ציבורית ולצמצם את הביקורת הפנימית. לפי הסקרים, 67% מהישראלים דורשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית לניהול המלחמה.

מנגד, ההתנגדות הפלסטינית רואה בעצירת המלחמה הכוללת הישג אסטרטגי בפני עצמו – הישג ששימר את הדם הפלסטיני ומנע את יישום תוכנית הגירוש. לכן היא מתייחסת להפצצות הנוכחיות כהפרות של ההסכם, ופועלת בשתי חזיתות מקבילות:

בזירה הדיפלומטית: ההתנגדות חושפת את ההפרות בפני המתווכים והקהילה הבין־לאומית, במטרה להציבם בפני אחריותם כערבים להסכם, ולחזק את בידודה של ישראל כמדינה שאינה עומדת בהתחייבויותיה.

בזירה הצבאית: ההתנגדות נוקטת "סבלנות אסטרטגית" ונמנעת מהיגררות לעימות רחב היקף שעלול לשרת את מטרות ישראל, תוך ניסיון לגבש משוואות הרתעה חדשות — לאו דווקא מתוך עזה עצמה — שימנעו מישראל להמשיך במדיניות התקיפות.

נראה כי ישראל חותרת להמשך העימות, אך במתכונת שונה: לאחר שחרור החטופים החיים, היא מנסה להפוך את המלחמה הכוללת למלחמה מוגבלת וממוקדת, אך הפעם תחת מטרייה אמריקנית ובשתיקה בין־לאומית. בכך תוכל, מבחינתה, להשיג הישגים בשטח מבלי לשלם את מחיר המלחמה הרחבה.

עם זאת, חזרה למלחמה כוללת נראית כעת בלתי סבירה, נוכח התנגדות ברורה מצד הקהילה הבין־לאומית וארצות הברית. וושינגטון, אף שהיא נותרה בת בריתה המרכזית של ישראל, מבינה כי האינטרסים האסטרטגיים שלה במזרח התיכון מחייבים סיום של הסכסוך — כדי לשמור על יציבות האזור ולהגן על ישראל מפני עצמה.

יחד עם זאת, ארצות הברית אינה מתנגדת ל"מרחב פעולה צבאי" מוגבל של ישראל, כל עוד אינו פוגע במהות הסכם הפסקת האש.

בסיכומו של דבר, עזה ניצבת כעת בפתחו של שלב חדש: המלחמה הכוללת הסתיימה – אך נפתחת תקופת שחיקה והסלמה מדודה.

עתיד הרצועה ייקבע על פי שלושה גורמים עיקריים: יכולת המתווכים לרסן את ישראל, חוכמת ההתנגדות בניהול תגובותיה, ומאזן הכוחות הבין־לאומי החדש שמאלץ את כל הצדדים לחשב מסלול מחדש.