״תמיד שררה התחושה שמי שמדבר להגנת פלסטין ישלם מחיר, ושאין בכך רווח פרט למצפון נקי. אך מה שאנו רואים כיום הוא שתמיכה בזכויות הפלסטיניות הפכה לעמדה פומבית, שאיש כבר אינו מתבייש להזדהות עמה.״
המועמד הדמוקרטי זוהראן ממדאני, שזכה היום במשרת ראש עיריית ניו יורק, הסביר בראיון זה כיצד השתנה הלך הרוח הפוליטי והתקשורתי בארצות הברית, וכיצד הפכה ההגנה על פלסטין לחלק מהשיח הציבורי לאחר שהייתה בגדר אשמה. מתוך הבהירות הזאת התחיל הכול. האיש שלא חשש להשמיע את קולו בלב ניו יורק למען עזה — הוא אותו אחד שהחליט להיכנס לבחירות מתוך רצון להגן על החלשים וזכויותיהם, ולהוקיע את רצח העם בעזה, ולא רק לדון ב״רפורמה במסים״ או ב״רווחה חברתית״.
בעיר שבה מצטלבות כל נרטיבי העולם, הביא ממדאני את הנרטיב הפלסטיני אל הקלפיות — לא כסמל מוסרי בלבד, אלא כקריטריון פוליטי. כך הפך קולה של פלסטין לחלק מנאום בחירות באחת הערים הרגישות בעולם לכל מה שנוגע ל״ישראל״.
ממדאני, חבר הקונגרס הצעיר שצמח משכונות קווינס העממיות והפך לדמות מרכזית באגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית, לא בא משום מקום, אלא מתוצאה של תודעה פוליטית חדשה, שחוצה את הגבולות הישנים בין מה שניתן לומר לבין מה שמותר לומר.
בעיר הנשלטת בידי אינטרסים, כסף ותקשורת — שבה כל מילה נשקלת ברגישות כלפי ״ישראל״ — החליט ממדאני לפתוח את החלון לפלסטין, ולהכניס אותה לשיח הציבורי ללא היסוס וללא חישובים אלקטורליים מדויקים.
המועמד שפנה לאנשים בסרטונים קצרים במבטאים ערביים מעורבים, ושר ברחובות ניו יורק למען צדק חברתי, לא ראה עצמו כפוליטיקאי מוסלמי אלא כאדם המסרב לעוול באשר הוא.
וכשפרצה המלחמה בעזה, לא הסתפק בציוצים או ברמיזות — אלא כינה את מה שמתרחש רצח עם, קרא להפסקת אש מיידית ולהפסקת הסיוע הצבאי האמריקאי ל״ישראל״ — עמדה נדירה מאוד לפוליטיקאי אמריקאי במעמדו.
בקול הזה העביר ממדאני את הדיון מן השוליים אל הבמה. פלסטין הפכה לחלק ממסע הבחירות שלו — לא לנטל עליו. הוא לא ברח מהשאלה אלא הפך אותה לציר מוסרי של נאומיו: איך יכולה עיר כמו ניו יורק, שמתפארת בכך שהיא מקלט לכל הזהויות, לשתוק מול סבלו של עם שנרצח מדי יום — כאשר רוב הנשק אמריקאי?
ממדאני, בנו של מהגר מאוגנדה ממוצא אסיאתי, נושא בסיפור חייו מסע לחיפוש אחר זהות צודקת בעידן שבו הזכויות מחולקות לפי קנה מידה ישראלי. לכן לא היה מפתיע שזכה לתמיכה רחבה בקרב צעירים, מיעוטים וליברלים הזועמים על צביעות מדיניות החוץ האמריקאית.
בעצרותיו התנופפה הקפייה הפלסטינית לצד שלטי הצדק החברתי. הקריאות התערבבו בין ״Free Palestine״ ל־״Fair Rent״ (שכר דירה הוגן). לכן ניצחונו של ממדאני בניו יורק אינו ניתן לקריאה רק כאירוע אלקטורלי, אלא כסימן לשינוי תרבותי עמוק.
לראשונה, נכנס שמה של עזה לנאום בחירות — לא ככלי להכפשה, אלא כסמל לצדק. הדבר עשוי להעיד כי הדור החדש באמריקה כבר אינו רואה בפלסטין סוגיה זרה, אלא מראה לבחינת מצפונו הפוליטי.
אך לא כולם נרגעים מן השינוי הזה. הרפובליקנים מנופפים בו כפחד, וממחזרים את הדימוי של המוסלמי הסוציאליסטי המתנגד ל״ישראל״, בעוד הדמוקרטים חוששים שיהפוך לפנים החדשות של מפלגה שאינה יודעת כיצד להתמודד עם קולות חורגים מהקו המוכר.
פלסטין נכנסה לקלפיות ניו יורק בדמות צעיר כהה עור, המדבר ערבית ואנגלית, שר ראפ ברחובות, מסרב למימון מלוביסטים, ורואה בצדק החברתי את הדרך לשלום.
ניצחונו של ממדאני איננו רק הישג של מועמד אמריקאי שדיבר על פלסטין — אלא נקודת ציון נוספת בניצחון הנרטיב הפלסטיני, בקול שנשמע מלב העיר שאינה ישנה.
עבורנו כערבים, ניצחונו של זוהראן ממדאני איננו מצטמצם במושב או בעיר, אלא במרחב שכבשה פלסטין בתודעה האמריקאית. מה שנאמר בלחש באוניברסיטאות נאמר היום מעל במות, ומה שפעם הפחיד מועמדים — הפך לחלק ממסעות הבחירות.
עם זאת, למרות הסמליות הרבה שבניצחון זה, אולי אין להפריז בקריאתו כמהפך עמוק בתודעה האמריקאית. ממדאני עדיין מייצג את האגף הפרוגרסיבי במפלגה שמתייחסת אליו בזהירות, אם לא בחשד. והכוחות שתמכו בו בניו יורק אינם מעידים בהכרח שהשיח הפרו־פלסטיני כבר מקובל בכל מדינות ארצות הברית.
החשש האמיתי בקרב הדמוקרטים כיום הוא מהתרחבות ה״ממדאניות״ — אותה תפיסה הקושרת בין צדק חברתי למדיניות חוץ, ומכניסה את הדיון על פלסטין אל לב השיח האמריקאי הפנימי.
לפיכך, ניתן לומר כי ניצחונו של זוהראן ממדאני פתח את הדלת — יותר משהוא שינה את המשוואה.