לאחר ההתקפה הפלסטינית המפתיעה ב־7 באוקטובר 2023, והכישלון החרוץ של ישראל לסכלה מבעוד מועד, הגיעו כל הדרגים – הצבאיים, הביטחוניים והפוליטיים – למסקנה אחת: קריסת היסודות שעליהם נבנתה התפיסה הצבאית הישראלית. ובראשם תיאוריות ההרתעה, ההתראה המוקדמת וההגנה. הדבר הוביל את ישראל לשינוי כיוון – מ"הרתעה" ל"חיסול". כלומר, לפי תפיסת ישראל שלאחר ה־7 באוקטובר, אין עוד צורך בהרתעה אם האויב עצמו חדל מלהתקיים. בעיני ממשלת הימין הקיצוני, פירוש "הכרעה" הוא סיום הקיום הפלסטיני באמצעות גירוש, השמדה והתנחלות; ואילו ברמה הצבאית־ביטחונית – פירוק מנשק ומניעת כל השתתפות של חמאס או כל התנגדות פלסטינית בניהול רצועת עזה.

אין עוד ספק – גם בעיני מתווכים, הקהילה הבינלאומית ואף הצד האמריקאי – שממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו, יחד עם שרים מהימין הפשיסטי ודמויות בכירות בליכוד, ביקשה להנציח את המלחמה בעזה, כדי להביא לחורבן מוחלט ושיטתי של הרצועה, לדחיקת תושביה להגירה כפויה, ולהחלפתם במתנחלים – בלי קשר להשלכות הקטלניות: סכנת חיי השבויים, הרג עשרות חיילים ישראלים, או העמקת בידודה של ישראל והפיכתה למדינה מצורעת בזירה הבינלאומית.

המשך המלחמה והתעקשות הימין הקיצוני להשיג את יעדיו – תוך חציית כל הקווים האדומים, אפילו בעיני ידידיה הקרובים של ישראל – כמו מתקפה צבאית על קטר, הדליקו נורה אדומה. כל הצדדים החלו לחשוש שהטירוף הישראלי עלול להצית את האזור, ואולי את העולם כולו. כתוצאה מכך, הפעילה ארצות הברית – בגיבוי הקהילה הבינלאומית, ובתמיכה ערבית, אסלאמית ואזורית – לחץ כבד לכפות הפסקת אש והחלפת שבויים, באופן שמאזן בין החששות הישראליים (מניעת חזרת האיום מעזה) לבין דרישות הצדדים הערביים והפלסטיניים (שמירה על העם הפלסטיני על אדמתו ומניעת גירוש או סיפוח).

העובדה המרכזית כיום בישראל ובעולם היא שהמלחמה בעזה – במתכונתה ההרסנית וההשמדתית – נעצרה תחת לחץ אמריקאי כבד. אף על פי שהפלסטינים נאלצו לוותר ולקבל, בחוסר רצון, את השלב הראשון של תוכנית הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, החלטה זו חיסלה את חלום הימין הישראלי הפשיסטי לגרש את תושבי עזה למדינות אחרות ולהמשיך את המלחמה עד חורבן מוחלט.

למרות כל הביקורת על התוכנית האמריקאית, היא לא מימשה את שאיפותיו של הימין הקיצוני הישראלי. נוסף על חסימת מסלול ההשמדה, הגירוש והסיפוח בעזה, לא בלע הקואליציה הישראלית את הרמזים שבתוכנית לאופק מדיני עתידי המקשר בין עזה לגדה המערבית ולהכרה בשאיפה הפלסטינית למדינה – דבר שנחשב קו אדום עבור הימין הקיצוני בישראל.

המצב הנוכחי רחוק מאוד מתוכניותיו של הימין הקיצוני, שאותן מבטא היטב השר בצלאל סמוטריץ', ושיסודן בגירוש הפלסטינים מעזה, ובהמשך מהגדה, וסיפוח אדמותיהם לישראל והשתלתן בהתנחלויות.

לעומתו, מתגבשת כיום מגמה בינלאומית הרואה חשיבות בהשארת הפלסטינים על אדמתם, במניעת גירושם, ובאיחוד מחדש של עזה והגדה לגוף מדיני אחד – דבר המשתקף בגל של הכרה בינלאומית משמעותית במדינה פלסטינית.

המלחמה הארוכה וההרס הנרחב בעזה הבהירו לעולם את הצורך הדחוף בפתרון פוליטי לסכסוך הישראלי־פלסטיני. לכך מתווסף גם הטרור היומיומי שמפעילים מתנחלים וחיילים ישראלים נגד פלסטינים בגדה המערבית.

מציאות זו, הלוחצת על ישראל מכל הכיוונים, היא שהובילה את הנשיא טראמפ לכפות את תוכניתו – לאו דווקא לטובת הפלסטינים, אלא כדי "להציל את ישראל מעצמה", לאחר שאיבדה את הכיוון ושקעה בעיוורון פוליטי ואסטרטגי.

היכולת להפוך את האיומים שבתוכנית האמריקאית – שעשויה להפוך להחלטת מועצת הביטחון – להזדמנות, אפשרית, אם תתקיים إرادة ערבית ואסלאמית לממש את הזכויות הפלסטיניות המינימליות. כשם שיכולת זו מנעה את תרחיש הגירוש, כך היא יכולה לדחוף את הקהילה הבינלאומית ואף את ארצות הברית להכיר בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני – לא רק למען הפלסטינים והערבים, אלא למען יציבות האזור ולמען שלום וביטחון עולמיים.

בידי העולם הערבי והאסלאמי יש מספיק כלים ואמצעים לממש את רצונם, אם רק ירצו בכך – לאחר שהתברר שאין שלום, ביטחון או נורמליזציה בלי צדק לפלסטינים והכרה בזכויותיהם החוקיות.