מאז היווסדה, עוצבה זהותה של ארצות הברית על סתירה בוטה בין השיח הרשמי לבין המעשה בפועל. היא מציגה את עצמה כבית החירות, הדמוקרטיה והקדמה המדעית־טכנולוגית, אך בפועל נהגה פעמים רבות ההפך הגמור — בהתנהלות שמבוססת על הונאה ושקר.
האמריקאים הבינו מוקדם כי הכוח אינו טמון רק בנשק או בכסף, אלא גם בתדמית ובסמל. לפיכך, הם עמלו על יצירת פנים רכות שמושכות עמים ומפתות אותם להיכנס למעגל ההשפעה האמריקאי.
כפי שמציין נועם חומסקי, "מערכת התקשורת האמריקאית אינה מציגה את האמת אלא יוצרת הסכמה מזויפת סביב מה שהשלטון רוצה שיאמינו בו". ג׳וזף ניי מוסיף כי "אמריקה גרמה לאחרים לרצות את מה שהיא רוצה", תוך שהוא מתאר את האשליה שבה טובעת ארצות הברית עמים שלמים — הרודפים אחרי חזון "החלום האמריקאי" שביסודו מסתתרים פרויקטים של שליטה וכפייה.
כיום נראה שהעריצות האמריקאית הגיעה לשיאה. ארצות הברית, בגרסתה הטרמפיסטית, כבר אינה מעוניינת לייפות את תדמיתה כ"מודל לחיקוי", אלא להפך — היא עסוקה בהצגת פניה האמיתיות כשל שליט כוחני, הנשען על מנגנוני הונאה ואילוץ כדי לכפות את רצונה, שליטתה והגמונותה על אחרים.
אחת האירוניות הבולטות בהתנהלות הזו היא שדונלד טראמפ לא מסתפק בכפיית השפעה, אלא חותר גם לכפיית מושגים וערכים. הוא רואה בכך שלא הוענקה לו "פרס נובל לשלום" עלבון אישי, ובאותו זמן מכריז על כוונתו לשנות את שם "משרד ההגנה האמריקאי" ל"משרד המלחמה". טראמפ מתהדר בכך ש"סיים שבע מלחמות", בעוד שבפועל הצית עימות מול איראן, עודד את החרפת התוקפנות בעזה, איים "לפתוח את שערי הגיהנום" שם, וקרא בפומבי לגירוש תושבי הרצועה ולהפיכתה ל"אזור תיירותי".
טראמפ, שטוען כי "סיים את המלחמות", שולח את מטוסיו לחופי ונצואלה, מפציץ ספינות דיג, ואף מציע פרס למי שימסור מידע על נשיא ונצואלה הנבחר דמוקרטית.
זהו גם אותו אדם שאמר כי אילו היה נשיא, המלחמה הרוסית־אוקראינית לא הייתה פורצת — אך הוא לא הציע לה כל פתרון ממשי. למעשה, הוא היה מעורב בה אף יותר מיורשו ביידן, סיפק נשק ומודיעין נוספים לאוקראינה, ודחף מדינות להחרים את הנפט הרוסי, מהלך שהחריף את המלחמה הכלכלית המאיימת על הכלכלה העולמית.
ביחס לאפגניסטן, האיש שביקר את ביידן על התנהלותו שם, שב והזהיר מפני "דברים רעים" שיתרחשו אם לא תוענק לוושינגטון שליטה בבסיס באגרם — ובכך חיזק את אותו היגיון של סחיטה פוליטית וצבאית שעליו הוא עצמו מותח ביקורת.
בזירה הפנימית, "איש השלום" אינו מהסס להציב את הצבא והמשמר הלאומי מול אזרחי ארצו, ובכך תורם להעמקת השסעים הפנימיים ולהרס התדמית שאבותיו המדיניים עמלו שנים לשמר — דמותה של אמריקה כ"מולדת החירות" ו"ארץ האפשרויות". חירות זו, היום יותר מתמיד, נראית כקליפה ריקה, שקרית ומטעה.
כל זאת מאשש כי התפיסה ה"טרמפיסטית" של שלום מבוססת על עליונות מוחלטת של ארצות הברית בעולם, שליטה בהחלטות העמים והגמוניה על משאבי המדינות. ולשם כך — אין וושינגטון מהססת לצאת למלחמות, להרוג חפים מפשע, להרוס כל מה שנדרש, ולהשתמש בכל אמצעי כפייה ודיכוי כדי להכניע את מי שהיא רואה בו מתמרד לרצונה — תוך שיווק אינסופי של שקרים.
מגזין Foreign Affairs פרסם מאמר מאת רוברט מאלי וחוסיין אע׳א שכותרתו "השקרים שאמריקה מספרת לעצמה על המזרח התיכון", ובו נכתב כי "תעלומת המדיניות האמריקאית היא שמנהיגיה יודעים הרבה — אך מבינים מעט". נראה שטראמפ הוא אחת הדמויות שמגלמות היטב תיאור זה: הוא יודע את עוצמת מדינתו, אך אינו מבין כי לכל כוח יש גבול, וכי כל העריצים בהיסטוריה הובלו על ידי כוחם עצמו אל דרך השקיעה והכיליון.
באותו מאמר נאמר עוד כי "עם הזמן נעשה קשה להבחין בין סופה של ההונאה העצמית לבין ראשית ההעמדת הפנים להונות אחרים" — תהליך שבמסגרתו העריצים מתחילים להאמין באשליותיהם, טובעים בשיגעון גדלות, ומשוכנעים שמשאלות ליבם כבר הפכו למציאות. זהו בדיוק מצבו של טראמפ, שהאמין שהוא מסוגל "לפתור מלחמות במילה אחת", אך נלכד באשליותיו — וכישלונו רק העמיק את סממני העריצות והסתירה, כפי שמשתקף מהצהרותיו הסותרות והמשתנות תדיר.
אין זה פלא — תופעת השקר בפוליטיקה האמריקאית אינה חדשה. מאמר אחר, שכותרתו "כיצד הופכת האשליה לשקר", קובע כי "השקרים מצויים בלב הפוליטיקה והדיפלומטיה. יש שקרים שמוצגים כמיועדים לטובת הכלל, ויש אחרים שנועדו 'להזיז דברים קדימה' — גם אם הם מכוערים, אלימים או נפשעים".
אולם במקרה של טראמפ, אנו ניצבים מול התגלמות הרוע: תערובת של שקר, הונאה ובורות — מלווים ביכולות הרס עצומות המסכנות את עצם קיום החיים על פני האדמה.
החזקת כוח כזה בידי ממשל פזיז כמו זה של טראמפ הופכת את ההתמודדות עם מדיניותו לשאלה קיומית עבור העולם כולו. עתידם של עמי העולם תלוי כיום ביכולתם לעמוד מול מציאות מסוכנת זו השוררת בוושינגטון — משימה שמתחילה בראש ובראשונה בתוך ארצות הברית עצמה, שם החל העם האמריקאי לסבול מתוצאות המדיניות המבוססת על שקר, הונאה ובורות.
במרחב הערבי, הניסיון הארוך עם הממשלים האמריקאיים הרצופים מאז מלחמת העולם השנייה לא הניב דבר מלבד שקרים, הונאה וסטנדרטים כפולים. היה מצופה כי המשטרים באזור ילמדו את הלקח, אך רובם עדיין נעים במסלול שמכתיבה וושינגטון — מדכאים את עמיהם לשם ריצויה, ומוכרים להם אשליות הנשענות על הבטחות אמריקאיות ריקות. כך, ביטחונם הלאומי — ואף עצם קיומם — נעשה תלוי בפרויקטים אמריקאיים שאינם משרתים בסופו של דבר אלא את "ישראל", בעוד שביטחון האזור האמיתי נותר כבול תחת עול ההגמוניה האמריקאית.
היום אנו ניצבים מול גרסה חדשה של ההונאה האמריקאית. הנשיא האמריקאי מציג את תוכניתו להפסקת המלחמה בעזה כאילו הייתה ניצחון למען השלום, בעוד שהמציאות מוכיחה כי אין זו אלא תוכנית להשקעה בהרג, בהרס וברעב — שמטרתה לכפות את החזון האמריקאי־ישראלי על האזור.
יחסן של המשטרים הערביים והאסלאמיים לשקרים האמריקאיים לאורך ההיסטוריה הוא שדחף את וושינגטון להמשיך ולפגוע בביטחון האזור.
ועם טראמפ הנרקיסיסט, היושב על כיסא מלכות השקר וההונאה, הרי שההיענות לאשליותיו ולתוכניותיו תוביל לאיומים קיומיים המאיימים על עצם הישות הלאומית של מדינות האזור.
החשש האמיתי הוא שגורל המזרח התיכון ייקבע בין וושינגטון לתל אביב — בעוד שהערבים והמוסלמים ייעקצו שוב מאותו הנחש, כפי שקרה לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהותירו לאחרים להכריע את גורלם בעוד הם עצמם טבעו באשליות ובהונאת הכוחות הקולוניאליים הישנים.