בראיון לערוץ זר, נשאל מלך ירדן עבדאללה השני על אפשרות השתתפות עמו בכוח הבינלאומי שאמריקה שואפת לשלוח לעזה — והשיב בבירור: "לא". הוא הבהיר כי הארץ לא תשלח כוחות שיופקדו על אכיפת הביטחון ועלולים להיכנס לעימותים מול לוחמים מקומיים, אך הביע נכונות של ירדן ומצרים לאמן ולתמוך בכוחות ביטחון פלסטיניים מקומיים, כשהוא דרש לכיסוי במועצת הביטחון עבור מהלך כזה.
עמדה זהה הושמעה על־ידי בכירים מצריים וסעודים. בו־זמנית טוענת ישראל שלא תאפשר את השתתפותן של קטאר וטורקיה בכוח, אז מי ישתתף? אפילו מדינות מוסלמיות שמוזכרות — כמו אינדונזיה, מלזיה ופקיסטן — אינן בעלות השפעה מהותית בזירה, ותפקידן הוא בעיקר טכני. בתוך כל הסידורים הללו נשאלת השאלה: האם הוויכוח נסוב סביב הרכב הכוח הבינלאומי או סביב הרעיון עצמו של כוח כזה? ואם כך — מדוע מפסיקים מראש את המשטרה הפלסטינית, הממלאת תפקידים ביהודה ושומרון על פי סטנדרטים של שיתוף פעולה ביטחוני "מקודש" עם האויב?
נראה שהקמת הכוח כפופה לשורה של שיקולים שמוציאים את הרשות מהרשימה הפוליטית והביטחונית, ואף מציבים את קיומה הנוכחי בסכנה.
מבחינה ישראלית — לשון הממשל חוזרת על המנטרה המפורסמת: "הפלסטיני הטוב הוא הפלסטיני המת" — המוות הנדרש אינו רק פיזי אלא גם פוליטי. האויב השכיח השיג שניהם: מצד אחד רצח כ־250 אלף פלסטינים, במשקעים של שתיקה ובברכת הקהילה הבינלאומית; כל ההפגנות, הצעדים וההסכמות — כולל הפסקת האש האחרונה — לא הצליחו להגן אפילו על ילד פלסטיני אחד. מצד שני, לפלסטינים אין כל סיכוי לממש את שאיפותיהם הפוליטיות המינימליות, הן לא בזכות נסיבותיהם הפנימיות והן לא בזכות המציאות האובייקטיבית הנוצרת על ידי ההגמוניה האמריקאית וכישלון העולם לפעול.
לאחר כל הישגיה, ישראל לא תסכים להחיות את הפוליטיקה הפלסטינית — לא על ידי איחוד יהודה ושומרון ועזה, ולא על ידי החייאת פרויקטים פוליטיים שנקברו מעשית, כגון פתרון שתי המדינות. הישות שואפת לפירוק יהודה ושומרון ולחלקו לאיים אוכלוסייתיים עם ממשלות מקומיות שהסמכויות שלהן לא יחרגו מסמכויות מועצה עירונית. אפילו הרשות הפלסטינית שכבר נחלשה מהווה מטרד עבור האויב, מאחר שהיא "נראית" כעמידה פוליטית בשטחי יהודה ושומרון — וישראל מבקשת לחסל אותה ולחזור לניסיונות קודמים כמו ניסוי "קישורי הכפרים" מ־1978.
מבחינה אמריקאית — מלחמת עזה העניקה למערכת הקפיטליסטית הזדמנות היסטורית לחדש את עצמה ואת כלי הניהול שלה. המערכת השקיעה יכולות אינטלקטואליות וכלכליות במענה לשאלה מהי משמעות המדינה — והאם ניתן להחליפה במנגנון מנהלי מורכב הפועל בסגנון חברות לשם ניהול הפעילות הכלכלית־חברתית.
מחקר של הבנק העולמי משנת 2022 הציע מכירת חלק מנכסיהן של מדינות מחוסרות חוב לנושים, כך שהנושים יהפכו לשותפים ישירים בניהול הכלכלה — ישתתפו בקביעת חקיקה כלכלית המבטיחה החזרת הקרן והופכת את הריבית לרווחים. מחקר אחר הציע לרכז הכנסות המדינה בחשבון אחד, ממנו יינתנו הלוואות כשהעדיפות תחול על תשלומי חובות לפני כל הוצאה ציבורית אחרת.
לאחר קריסת שיטת הממשל בעזה בעקבות ההתקפה הישראלית הועלתה תוכנית טראמפ — "ריביירת עזה" — שנראתה בתחילה כתעתוע בלתי ישים. בהמשך נדמה היה כי טראמפ מוותר עליה ונמשכה המלחמה, ואז הוצגה תוכנית שנייה שנראית שונה במעט.
התוכנית נשענת על הפסקת אש עם ערבויות בינלאומיות, הקמת "מועצה מנהלת" לענייני רצועת עזה הכוללת דמויות מקומיות ובינלאומיות, המיועדת להוציא לפועל את תוכנית טראמפ (שיקום) באמצעות כוח בינלאומי בעל אופי מוסלמי ובשיתוף חברות גלובליות לעבודות שיקום.
ניסיון תקדימי זה של מושג ה"פוסט־מדינה" מתנגש עם השתתפות פלסטינית מאורגנת (רשות/הארגון/משטרה), מכיוון שלכניסה כזאת ישתנו כללי המשחק. מה שמבוקש הוא השתתפות פלסטינית אישית — של אנשים המוחזקים כקומפרדור (סוכנים פרו־קפיטליסטיים) המקושרים לאינטרסים הקפיטליסטיים.
ברמה ערבית: המדינות המעורבות, ובפרט ירדן, מצרים וסעודיה, מבינות שהצלחתו של כל אחד מהפרויקטים — הישראלי או האמריקאי — מהווה איום ממשי על מסגרת מדינותיהן ועל קיום משטריהן.
ישראל סבורה כי מעולם לא הייתה לה הזדמנות כה כה טובה לממש את הפרויקט שלה, שמצליח אם יירד חלק גדול מתושבי יהודה ושומרון לירדן וחלק מתושבי עזה למצרים, דרום ירדן וצפון סעודיה. מהגרים אלה לא יוכלו לשמש כגורם ליצירת סוגיה של פליטים חדשה — כי המטרה היא להפוך אותם לאזרחים מלאים בזכויות פוליטיות, מה שיכול לחייב שינוי מהותי במבנה המשטרים עצמם.
הצלחת הפרויקט האמריקאי פירושה הרחבתו לאזור כולו כתחליף ל"שלום האברהמי": ניהול בינלאומי שבו ערבים וישראלים משתתפים, הון נפטי, עבודת יד זולה וכוח הרתעה המיוצג על־ידי הצבא הישראלי — המחייב את כל המדינות להצטרף לפרויקט הזה, כלומר שלום באמצעות אינטגרציה וכפייה.
תסריט זה מסביר את הדחף האמריקאי למשא ומתן ישיר בין ישראל ללבנון, את הכוונה לכבוש חלקים משטחים סוריים, ובעיקר — את הרצון להעניק לישראל חופש פעולה מוחלט לבצע את הטבח בעזה.
ומה לגבי הפלסטינים?
בכל התרחישים שהוזכרו לעיל, הפלסטינים נדחקים לתפקיד הקורבנות. אין סיכוי לפתרון של שתי מדינות, וגם לא לפתרון של מדינה אחת, ואין תקווה לפתרונות בינלאומיים או לתמיכה ערבית.
הפלסטינים עומדים בפני שתי אפשרויות: התנגדות עד הסוף, או כניעה למעגל חדש של עקירה ואובדן נוסף של אדמות וזכויות. בין שתי האפשרויות הללו, כמעט ניתן לשמוע את קולו של קדוש המרטיר של האומה אומר, "מחיר ההתנגדות נמוך מעלות הכניעה".