עלי שמחאני תיאר את טענותיה החוזרות של מועצת שיתוף־הפעולה של המפרץ הפרסי בנוגע לשלושת האיים במפרץ הפרסי ולשדה הגז ארש כבלתי בונות, ואמר כי על המדינות השכנות לתרום לביטחון במקום לשחק עם הקווים האדומים של העם האיראני.
בפוסט בחשבון ה-X שלו כתב שמחאני כי טענות ה-מועצת שיתוף־הפעולה של המפרץ לגבי האיים האיראניים ושדה ארש הן בלתי בונות. "במהלך מלחמת 12 הימים, איראן נהגה באיפוק למרות תמיכה מסוימת בתוקפנות," הדגיש.
"כוחן של איראן במפרץ הפרסי לא צריך להיקרא בצורה מוטעית; תפקידם של השכנים הוא לבנות ביטחון, לא לשחק עם הקווים האדומים של העם האיראני," הדגיש.
מועצת שיתוף־הפעולה של מדינות המפרץ (PGCC) חזרה שוב על טענותיה השחוקות כלפי שלושת האיים האיראניים ושדה הגז ארש בהצהרה שפורסמה בסיום פסגתה ה-46, שננעלה בליל רביעי בבחריין.
בהודעתה המסכמת חזרה המועצה על טענותיה הרגילות, וטענה כי היא שומרת על עמדתה הקבועה והחלטותיה הקודמות המגנות את מה שכינתה "המשך הכיבוש" של שלושת האיים האמירתיים על ידי איראן.
תוך התערבות בריבונות הטריטוריאלית של איראן, טענה ה-PGCC כי לרשות איחוד האמירויותריבונות על האיים, על מימיהם הטריטוריאליים, על המרחב האווירי ועל האזור הכלכלי הבלעדי שלהם, ותיארה אותם כחלק בלתי נפרד מאדמת האמירויות.
בחלק אחר של ההצהרה טענה ה-PGCC כי שדה הגז ארש נמצא כולו במים כוויית, וכי הבעלות על המשאבים הטבעיים באזור הנייטרלי המשותף, כולל שדה ארש, שייכת בלעדית לסעודיה ולכוויית, שלדבריה הן היחידות הזכאיות לנצל את משאביו.
שלושת האיים במפרץ הפרסי היוו לאורך ההיסטוריה חלק מאיראן, ועובדה זו מגובה באין־ספור מסמכים היסטוריים, משפטיים וגאוגרפיים באיראן ובעולם. האמירויות, עם זאת, חזרה פעמים רבות על טענותיה לבעלות על האיים.
האיים עברו לשליטת בריטניה בשנת 1921, אך ב-30 בנובמבר 1971, יום לאחר שהכוחות הבריטיים עזבו את האזור ויומיים לפני הקמת הפדרציה הרשמית של איחוד האמירויות, הושבה הריבונות האיראנית על האיים.