ישראל חווה אחת מן התקופות הפוליטיות והביטחוניות המורכבות ביותר מאז הקמתה על אדמת פלסטין בשנת 1948 - תקופה שחצתה את גבולות ההגדרה “משבר” והגיעה לכדי “פער אסטרטגי”. בתקופה זו השתלבו קרעים פנימיים עם ירידה חדה בהרתעה הצבאית, נשחק האמון בהנהגה, וגברו הלחצים והבידוד הבינלאומי סביבה. כל אלה יחד מעצבים תמונת מציאות חדשה החושפת את עומק שבריריות המבנה הפוליטי והביטחוני שלה.
פער זה, שהחל להוביל להתפרקות, איננו תוצר של המלחמה בעזה בלבד; הוא צף בהדרגה אל פני השטח באופן חסר תקדים מאז עליית ממשלת הימין הקיצוני ב-2022, ולפני שהתפוצץ לגמרי ב־7 באוקטובר 2023 עם ביצוע מבצע “מבול אל־אקצא”. זהו אירוע שיצר נקודת מפנה ל“ישראל” פנימית וחיצונית, והשפעותיו העמיקו בשל התפקוד הצבאי והפוליטי המבולבל לאורך המלחמה.
מה שישראל חווה בשלב זה הוא חוסר איזון, פער ושלב של קריסת היכולת לשלוט בסדר הפנימי או במסלול יחסיה הבינלאומיים. חשיפה ניכרת זו מבטאת רגע מכונן בתולדותיה, היא שנשענה במשך יותר מ־75 שנה על שלושה עמודי יסוד — עליונות צבאית, תמיכה בינלאומית בלתי מוגבלת ולכידות החזית הפנימית.
כל הבוחן את מצבה של ישראל כיום מגיע למסקנות אסטרטגיות חשובות: עמודי יסוד אלה החלו להתפורר במקביל, ומציאות זו מובילה את “ישראל” לעבר זירה פוליטית וביטחונית רוויית פערים וחוסר יציבות. קווי המתאר שלה עוצבו מצד אחד בידי ההתנגדות הפלסטינית בעזה וההתנגדות האסלאמית בלבנון, ומצד שני בידי הלחצים הבינלאומיים והאמריקאיים ושינויי האזור.
מופעי הפער האסטרטגי בישראל בולטים בשלל תחומים וברמות שונות, ואין לראות בהם משברים חולפים בשוליים, אלא סימנים המעידים על פגמים מבניים עמוקים:
ראשית: התפרקות המערכת הפוליטית ושחיקת הלגיטימציה של השלטון. מאז הקמת ממשלת נתניהו - שנחשבת לקיצונית ביותר בתולדות ישראל - התפוצצו הסתירות בתוך המערכת הפוליטית. המשברים בין הציבור למוסדות העמיקו, ההפגנות התגברו, והאמון בדרג המדיני נשחק, במיוחד אחרי כישלון הצבא למנוע או לסכל את מבצע “מבול אל־אקצא”. במהלך שנתיים התקשה נתניהו להתגבר על מחלוקות בין הקואליציה לאופוזיציה, שהפכו לנטל ישיר על ניהול המלחמה. לראשונה הופיעה המערכת הצבאית במצב של עימות עם הדרג המדיני - מן ההצהרות התקשורתיות ועד שרשרת הדלפות ובהמשך הצהרות פומביות - כולן שיקפו את עומק השבר הפוליטי.
שנית: קריסת ההרתעה ושחיקת האמון בכוח הצבאי. מבצע “מבול אל־אקצא” היווה מכה ישירה למיתוס ההרתעה הישראלי. צה"ל, שראה עצמו כחזק באזור, מצא את עצמו מול קריסה מלאה של אוגדת עזה, חסר יכולת להגן על הגבולות ואף למנוע חדירה ליישובים ממוגנים. מעבר לכך — הוא נכשל בהשגת הכרעה צבאית לאורך חודשים. לכך נוספו כישלונות מודיעיניים ואי־יכולת להגדיר את סיום המלחמה בהתאם ליעדיה. התרחבות החזיתות - מעזה לצפון מול חזבאללה, ולים האדום מול הכוחות החמושים בתימן - העמיסה על “ישראל” נטל צבאי ופוליטי חסר תקדים. מלחמת הרחוב בעזה חשפה פער בין העליונות התודעתית של “צבא” הכיבוש לבין ביצועיו בפועל בסביבה מורכבת — דבר שהעמיק את המשבר בחזית הפנימית והוביל לגל ביקורת בתוך המערכת הצבאית עצמה.
שלישית: קריסת התדמית וירידת המעמד הבינלאומי. התדמית שישראל טיפחה במשך עשורים נסדקה קשות. הלחצים הבינלאומיים הגיעו לרמות חסרות תקדים: פתיחת חקירות בינלאומיות, ביקורת חריפה ממדינות המערב, התרחבות חרמות, מחאות סטודנטים בארה״ב וברחבי העולם, והתגברות שיח זכויות האדם המציב את ישראל בעמדת מבצעת פשעי מלחמה, רצח עם וטיהור אתני.
אפילו בתוך ארה״ב - בעלת בריתה הגדולה - התמיכה בה החלה להתפורר ברמות הממסד, התקשורת והציבור. כל אלה יחד פגעו בליבה הפוליטית ובסמליות התדמיתית של ישראל.
מבצע “מבול אל־אקצא” לא היה פעולה צבאית רגילה אלא מהלך אסטרטגי שחיבל באופן ישיר במושג “רצון הקיום” של הפרויקט הישראלי. הוא העביר את ישראל מן ההלם הראשוני אל אובדן כיוון מתמשך. המבצע חשף את יכולת ההתנגדות הפלסטינית לחדור את מערך הביטחון הישראלי ולהכות בעומק הרגיש של ישראל, מה שחיסל חלק ניכר מהאמון בין הציבור למקבלי ההחלטות.
ההתנגדות הפלסטינית העמיקה את החשיפה הזו, כפתה מלחמת התשה ארוכה, פתחה חזיתות רבות, ויצרה מצב של בלבול אסטרטגי. כל זאת האריך את המלחמה והעמיק את כישלון ישראל בהשגת יעדיה. עזה הפכה למבחן עבור צה"ל - ומבחן זה חשף את מגבלותיו. לאחר שנתיים של מלחמה עומדת ישראל מול שאלה קיומית: כיצד תשיב את ההרתעה כשהחזית הפנימית מתפוררת, האמון בהנהגה נשחק והבידוד הבינלאומי גובר?
מול מציאות זו התערבה ארה״ב בניסיון להנדס מחדש את המצב האזורי. תכנית הנשיא טראמפ הוצגה כפתרון למשבר וכגלגל הצלה שיאפשר ל“ישראל” לצאת מן המלחמה ולייצר אופק פוליטי. התכנית אפשרה לנתניהו מעבר מכישלון צבאי אל מהלך פוליטי מגובה אמריקאית, והשיבה אמון מסוים בברית האסטרטגית. היא גם יצרה מסלול - ולו סמלי - להחייאת פרויקט הנורמליזציה, והעניקה לנתניהו אפשרות לבסס מעמדו ולזכות בחנינה פוליטית שתאריך את כהונתו עד הבחירות.
הדבר מוביל למסקנה אסטרטגית ברורה: עצם הצגת התכנית האמריקאית משקפת הכרה אמריקאית בכך שישראל איבדה את יכולתה לנהל לבדה את המערכה.
לאור זאת, ישראל - הנתונה ללחצים כבדים מבית ומחוץ - החלה לפעול בהתאם לחזון ה“אימפרטורה” האמריקאית החדשה, המנסה לייצר עבורה מוצא פוליטי שיפחית את עומק המשבר.
מתוך שאיפתה של ארה״ב להשיב לנתניהו לגיטימציה פוליטית, הוא עצמו מנסה להציג יכולת לנהל את יחסיו עם וושינגטון ולהשיג הישג מדיני שישפר את דימויו מול יריביו ושותפיו, לנוכח ההתפוררות באמון כלפיו.
ראוי גם לציין שהתכנית האמריקאית מאפשרת לישראל לסיים את המלחמה בלי להודות בכישלון - תחת כותרות כמו “סידורי ביטחון חדשים” ו“מזרח תיכון חדש”. כך היא משיגה מוצא פוליטי סביר מבחינתה.
התכנית אף משרתת את פרויקט הימין הקיצוני בישראל, ומרחיבה את מרחב השפעתו בדרכים רכות, ולכן הקואליציה בראשות נתניהו רואה בה הזדמנות לייצוב האג’נדה שלה.
בסופו של דבר, תכנית הנשיא טראמפ מהווה עבור נתניהו ערובה פוליטית זמנית המונעת קריסה מוחלטת ומנסה להציל את המצב - ולו טקטית. אך החשוב מכל: ישראל ניצבת ברגע היסטורי מלא סימני שאלה. “מבול אל־אקצא” לא היה מבצע צבאי בלבד, אלא ניצוץ שחשף את עומק הפערים האסטרטגיים המבניים של ישראל. הצעד האמריקאי העניק לה הזדמנות לנשום, אך גם סימן בבירור כי ישראל כבר אינה השחקן הבלעדי הקובע את מהלך האירועים - והאזור צועד לעבר מציאות חדשה שאין בה מקום לאיזון הישן, ואין בה מקום להעלמת האמת: לאחר שנתיים של “המבול”, ישראל חווה את רגעי הפער האסטרטגי העמוקים ביותר שלה זה עשורים.