מאז אוקטובר 2023 ניצבת ישראל בפני הצטברות של זעזועים כלכליים. עשרות אלפי תושבים נעקרו מאזורי הגבול בדרום ובצפון בעקבות העימותים עם חמאס וחזבאללה, בעוד שמאות אלפי חיילי מילואים הוצאו משוק העבודה לתקופות ממושכות, מה שהותיר מגזרים מרכזיים במחסור בכוח אדם ובפגיעה חדה בפריון. השירותים הציבוריים, מערכת החינוך והבריאות הידרדרו כאשר הוצאות המדינה הופנו למלחמה, וכמעט 50 אלף עסקים פשטו את הרגל.

בריחת הון — במיוחד בענף ההייטק — לצד תלות גוברת בהלוואות זרות, יצרו לחץ משמעותי על הכלכלה, כאשר החוב צפוי להגיע ל־70 אחוז מהתוצר בשנת 2025. גם מעמדה הבינלאומי של ישראל נחלש: שותפות סחר שבעבר היו יציבות מפנות לה עורף, סנקציות וחרמות מתרחבים, ומשקיעים גדולים מתחילים לחפש יעדים אחרים.

דו״ח העוני השנתי שפורסם ב־8 בדצמבר על ידי ארגון החברה האזרחית הישראלי “לתת” מדגיש את עומק המשבר החברתי. הוצאות משקי הבית עלו באופן חד מאז פרוץ המלחמה; כמעט 27 אחוז מהמשפחות ולמעלה משליש מהילדים חווים כיום “אי־ביטחון תזונתי”, וכרבע ממקבלי הסיוע הם “עניים חדשים” שנדחקו למצוקה בשנתיים האחרונות.

ובכל זאת, במקביל, כלכלת ישראל מפגינה גם סימני חוסן. השקל התחזק בכמעט 20 אחוז מול הדולר מאז תחילת המלחמה, והבורסה בתל אביב הגיעה לשיאים היסטוריים — בין היתר הודות להוצאות המלחמה ולהתערבות הבנק המרכזי.

כדי להבין את האותות הסותרים לכאורה — שווקים גואים לצד העמקה של משבר חברתי וכלכלי — יש להביט מעבר למדדים המסורתיים. שיר חבר, חוקר כלכלה ישראלי ופעיל BDS, טוען כי ישראל פועלת כיום במסגרת של מה שהוא מכנה “כלכלת זומבים”, כלכלה שממשיכה לנוע באמצעות הוצאה צבאית אדירה, אשראי זר והכחשה פוליטית.

במשך יותר משני עשורים חוקר חבר את הקשרים בין הכלכלה הישראלית, המיליטריזם והכיבוש. בראיון למגזין ‎+972 הוא מסביר מדוע אין למדוד את המשבר הכלכלי של ישראל רק באמצעות תוצר או אינפלציה, ומדוע העמודים שעליהם נשענה הצמיחה בעבר — השקעות זרות, חדשנות טכנולוגית והשתלבות גלובלית — מתחילים להתערער. הוא דן גם באשליה של כלכלה בת־קיימא בזמן מלחמה, במחיר החברתי והכלכלי של גיוס המוני ממושך, ובאופן שבו הבידוד ההולך וגובר של ישראל בשווקים העולמיים עשוי לאותת על תחילתה של דעיכה ארוכת טווח.

הראיון נערך וקוצר לשם בהירות:

שאלה: אם נניח שמלחמת עזה, במתכונתה בשנתיים האחרונות, אכן הסתיימה — האם אתה מצפה שהכלכלה הישראלית תתאושש, ואם כן, כיצד?

שיר חבר: קודם כול צריך לשאול: להתאושש ממה?

הבעיה הכלכלית של ישראל היא רב־ממדית. ראשית, קיימת פגיעה ישירה בפריון כתוצאה מעקירת עשרות אלפי משקי בית מאזורים הסמוכים לגבולות עזה ולבנון, וכן מנזקים ישירים שנגרמו מטילים ורקטות באזורים אלו.

שנית, גיוסם של כמעט 300 אלף חיילי מילואים לתקופה ארוכה מאוד גרם לירידה ניכרת בהשתתפות בכוח העבודה. הוא גם מחק אינספור ימי הכשרה שהושקעו בעובדים אלו, בתקופה שבה היכולת להכשיר ולהחליף אותם רחוקה מלהיות מספקת.

שלישית, המעמד הבינוני המשכיל בישראל מתחיל לשקול הגירה, ועשרות אלפי משפחות כבר היגרו.

רביעית, המשבר הפיננסי: ישראלים רבים העבירו את חסכונותיהם לחו״ל מתוך ציפייה לאינפלציה, תוך ירידת ערך המטבע, הורדת דירוג האשראי של ישראל ועלייה בפרמיית הסיכון שלה.

בעוד משאבים הופנו למלחמה — כאשר נתוני הממשלה עצמה מראים רכישת נשק בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים באשראי — איכות השירותים הציבוריים וההשכלה הגבוהה הידרדרה באופן דרמטי. ישראל מעולם לא הייתה קרובה כל כך למלכודת חוב [מצב שבו המדינה נאלצת ליטול הלוואות כדי לשלם ריבית על חובות קודמים].

ולבסוף, וזה חשוב במיוחד, המותג “ישראל” הפך לרעיל. המדינה מתמודדת עם חרמות, משיכת השקעות וסנקציות בהיקף חסר תקדים. עסקים ישראליים מגלים ששותפים עסקיים לשעבר בחו״ל מהססים ואף נמנעים מלעבוד איתם.

קראתי כתבה ב־Ynet שבה רואיינו אנשי עסקים ישראלים רבים שסיפרו עד כמה הם חשים מבודדים, וכיצד שותפיהם העסקיים — אפילו כאלה שעבדו איתם שנים ארוכות — אומרים להם שהם אינם רוצים עוד שום קשר. הם תיארו כיצד גם ב“מדינות מאוד ידידותיות [לישראל]” נאמר להם: “בבקשה תמחקו כל תיעוד של הפגישה הזו, אנחנו לא רוצים שאף אחד ידע שנפגשנו איתכם”. ככל הנראה הם התייחסו לגרמניה, שכן תערוכת IFA התקיימה בברלין זמן קצר לפני הראיון.

בחודשים האחרונים תיארת את כלכלת ישראל בזמן המלחמה בעזה כ“כלכלת זומבים”. תוכל להסביר למה אתה מתכוון?

אני קורא לזה כלכלת זומבים במובן שמדובר בכלכלה שנעה ופועלת, אך אינה מודעת למצבה המשברי או לקריסה המתקרבת שלה.

כלכלה קפיטליסטית מבוססת על רעיון של אופק עתידי מתמשך. לא יכולה להתקיים כלכלה קפיטליסטית ללא השקעות, והשקעות מבוססות על הרעיון שמשקיעים כסף עכשיו כדי להפיק רווח בעתיד. אבל בישראל, הממשלה העבירה תקציב שמנותק מההוצאות בפועל, מה שמוציא את החוב משליטה, וגם טיוטת תקציב השנה הבאה מנותקת מהמציאות באותה מידה.

במקביל, רבים מהאנשים המוכשרים והמשכילים ביותר עוזבים את המדינה משום שאינם רוצים לגדל בה את ילדיהם. זהו ההפך הגמור מאופק עתידי — מדינה שמתכננת לטווח הקצר בלבד, ולא לטווח הארוך.

לכן, אף שהכלכלה עשויה להיראות כמתפקדת על פני השטח, זה בעיקר משום שחלק ניכר מהאוכלוסייה מגויס לשירות מילואים — חמוש, מצויד, מוזן ומוסע כדי לקיים את המלחמה. המלחמה היא הפעילות הכלכלית המרכזית שבה עוסקת הממשלה; גם כעת, חודשיים לאחר “הפסקת האש” של טראמפ, לא בוצע שחרור המוני של אנשי מילואים חזרה לחיים האזרחיים.

בעיתון "הארץ" חישבו שהרס רצועת עזה הוא פרויקט ההנדסה הגדול ביותר בתולדות ישראל. כמות המלט, חומרי הבנייה, כלי הרכב והדלק שבהם נעשה שימוש עולה על בניית המוביל הארצי — פרויקט התשתית ההנדסי הגדול של שנות ה־50 — ועל גדר ההפרדה בגדה המערבית, שהייתה פרויקט ההנדסה הגדול של תחילת שנות ה־2000. כלומר, זו כלכלה שנראית מתפקדת, אך ללא שום מסלול לעתיד. היא מבוססת על אשליה.

מן הסתם, כל אנשי המילואים ששירתו במלחמה וכל האנשים שפונו מבתיהם בדרום ובצפון יחזרו בשלב כלשהו לשוק העבודה. האם זה יכול לאפשר לישראל להיחלץ ממשבר כלכלי?

ראשית, רבים מאותם אנשי מילואים פשוט לא יהיו להם מקומות עבודה לחזור אליהם, משום שיותר מ־46 אלף עסקים פשטו את הרגל במהלך המלחמה.

יש גם היבט פסיכולוגי. אינני מוסמך לקבוע מה יקרה כאשר אנשים אלו ינסו לחזור לחיים אזרחיים, אך ההשפעה צפויה להיות דרמטית. האם הם ישתמשו באלימות בכל פעם שמשהו יעצבן אותם, כפי שעשו במשך מאות ימים בעזה? האם הם יזדקקו לטיפול פסיכולוגי נרחב כדי להתמודד עם הטראומה והאשמה? כבר כעת אנו רואים חיילים רבים שמתאבדים.

צריך לזכור שגם מדובר באנשים שלא עסקו כלל בהתעדכנות מקצועית בתחומיהם, אלא היו עסוקים בביצוע רצח עם בעזה — דבר שמעמיק גם את המשבר הטכנולוגי והחינוכי. שיעור הנרשמים לאוניברסיטאות לא הדביק את קצב גידול האוכלוסייה, מה שאומר שישראל צועדת לקראת ירידה ברמת ההשכלה בטווח הארוך.

בנוסף, ישנם כ־250 אלף ישראלים שפונו מבתיהם סמוך לגבולות עזה או לבנון, וחיים כבר למעלה משנה בבתי מלון. הם חיים תחת ההנחה שבכל רגע עלולים להידרש לחזור. במצב כזה קשה מאוד למצוא עבודה חדשה, שכן הפיצוי שהם מקבלים תלוי בנכונותם לחזור ליישובים המקוריים. במילים אחרות, עליהם לבחור בין ציות לתנאי הממשלה לבין ויתור על הפיצוי ועזיבת המדינה — דבר שחלקם אכן עשו.

ובכל זאת, אנו רואים את שוק המניות הישראלי מגיע לשיאים חדשים ואת השקל יציב. כיצד אתה מסביר זאת?

חשוב לציין ששוק המניות אינו נע בכיוון אחד בלבד. לדוגמה, הוא צנח לאחר “נאום ספרטה” של נתניהו בספטמבר. אנשים נבהלו מאוד מהנאום הזה, משום שהוא הודה במידה מסוימת שישראל הושפעה מסנקציות, חרמות ובידוד כלכלי. זה היה כמו מחט קטנה שנועצת בבועת האשליה.

המנכ״ל של משרד האוצר ציין שהתשלומים לאנשי המילואים אינם משתקפים בתקציב הביטחון — עדיין. הם ייכללו בו רטרואקטיבית, וכשזה יקרה, הפער בין התקציב שאושר לבין ההוצאה בפועל ייחשף. אז, אני מצפה שדירוג האשראי של ישראל יירד, ושבנקים בינלאומיים יחששו מאוד לסחור עם ישראל.

מעבר לכך, ההוצאה האדירה גם מעלה את האינפלציה, בעוד שהפריון אינו עולה. אנשים שיש להם הכנסה פנויה מנסים להגן על החסכונות שלהם באמצעות השקעה בשוק המניות העולה, וכך תורמים להיווצרות בועה.

כך נוצר מצב של מעין סטגפלציה, שבו האינפלציה עולה במקביל להאטה כלכלית. הבנק המרכזי של ישראל ניהל את המצב הזה באמצעות מכירת כמויות גדולות של דולרים — במיוחד בתחילת המלחמה — מה שיצר רושם שהכול בשליטה ושישראל יכולה להרשות לעצמה להמשיך להילחם. ה״תרגיל״ הזה עבד, ובעיקר עבד על משקיעים בינלאומיים.

זה יצר מצב מוזר מאוד שבו, מצד אחד, כלכלנים ישראלים שכותבים בעברית אומרים: “זה לא מוזר שסוכנויות הדירוג מורידות את דירוג האשראי של ישראל רק בדרגה אחת? הן עדיין מאמינות שהממשלה תחזיר את חובותיה. עד כמה אפשר להיות נאיביים?” ומצד שני, סוכנויות הדירוג — אף שהן בוודאי קוראות את התקשורת הכלכלית בישראל — מסרבות להגיב.

לדעתי, מדובר בסוג של שותפות־לדבר־עבירה מצד התקשורת הפיננסית הבינלאומית. הם חוששים שאם ידווחו על העובדות, יאושמו ב״אנטי־ישראליות״. הם רואים כיצד הממשלות בארה"ב, בבריטניה ובגרמניה מפיצות שקרים ופועלות כאילו ישראל חווה רק מעידה זמנית. אם התקשורת הכלכלית תסתור את הממשלות הללו, היא עלולה להיחשף ללחצים, ולכן היא מעדיפה להסתיר את המידע מהקוראים. על בסיס סיקור מוטה זה, גם סוכנויות דירוג האשראי חוששות לקבל החלטות המבוססות על עובדות.

כיצד המצב הכלכלי שאתה מתאר בא לידי ביטוי בחיי היומיום של הישראלים?

קיים פער גדול מאוד בין האופן שבו שוק המניות או שער המטבע מגיבים, לבין ההשפעה בפועל על רמת החיים.

מאמר שפורסם לאחרונה בעיתון הכלכלי הישראלי "דה מרקר" חישב את עלות המלחמה למשק בית [בהשוואה בין קצב הצמיחה הממוצע של הכלכלה הישראלית לבין הצמיחה בפועל בשנתיים האחרונות] בכ־111 אלף שקלים. מדובר בכ־34 אלף דולר — סכום עצום.

כאשר יותר מ־40 אחוז ממשקי הבית בישראל מוציאים מדי חודש יותר ממה שהם מרוויחים, הם כבר נמצאים במצב משברי. הם שוקעים מדי חודש בחוב עמוק יותר רק כדי להחזיק מעמד — לקנות מזון, לשלם שכר דירה וכדומה.

המוסד לביטוח לאומי עדיין לא פרסם אפילו את דו״ח העוני הרשמי לשנת 2024, אך דו״ח חלופי של ארגון החברה האזרחית “לתת” מצא כי ישראלים רבים שאינם מוגדרים רשמית כמתחת לקו העוני נמצאים בכל זאת במשבר חמור. שיעור האנשים שאינם יכולים לרכוש מספיק מזון — המוגדרים כסובלים מאי־ביטחון תזונתי — עלה בכמעט 29 אחוזים בשנת 2025. הדו״ח תיאר את המצב כ“מצב חירום”.

חלק גדול ממשקי הבית בישראל ידוע ככזה שנמצא כבר שנים “במינוס”, כלומר מושך יתר על המידה מהחשבון וקונה באשראי. האם הישראלים לא רגילים כבר למצב הזה? מה השתנה במהלך המלחמה?

שיעור משקי הבית בישראל שרוכשים באשראי ונמצאים במשיכת יתר עמד על כ־40 אחוזים בחמש השנים האחרונות, אך במהלך המלחמה נצפו שני שינויים מרכזיים.

ראשית, המוצרים שאנשים מממנים באמצעות אשראי הם פחות מוצרי מותרות ויותר צרכים בסיסיים. שנית, יש הבדל בין משקי בית ששומרים פחות או יותר על רמת חוב יציבה לבנק ומשלמים ריבית חודשית, לבין כאלה שהחוב שלהם גדל מדי חודש והריבית עולה בהתאם, עד שהם נאלצים למכור נכסים. במהלך המלחמה אנו רואים יותר ויותר מהמקרה השני.

ובינתיים, כל כספי הממשלה, כל המאמצים וכל המשאבים מופנים למלחמה. ברור שאנשים חשים זאת. יוקר המחיה עולה, ורמת השירותים הממשלתיים קורסת — מבחינת איכות התחבורה, שירותי הבריאות ומערכת החינוך. ההכנסה יורדת כמעט אצל כולם, למעט אנשי המילואים — וגם הם, כפי שאמרנו, אינם מוציאים יותר ממה שהם מרוויחים.

ומה לגבי העובדה שהשקעות זרות נותרות גבוהות, ובמיוחד ה״אקזיטים״ הגדולים בענף ההייטק? האם אין בכך הוכחה לכך שהמודל הכלכלי הישראלי, מעוות ככל שיהיה, הוא בר־קיימא?

אם מנטרלים את האקזיטים הענקיים כמו Wiz, השינוי נטו בהשקעות הוא שלילי — ושלילי מאוד. ההשקעות צונחות בצורה דרמטית, במיוחד בענף ההייטק.

אבל גם אם בוחנים מקרוב את אותם אקזיטים, רואים שסכום המסים שהמדינה צפויה לגבות מהם הוא זעום בצורה מגוחכת ביחס להיקף העסקאות.

בהייטק נפוץ מאוד שלעובדים יש אופציות, כלומר העובדים — ובמיוחד בעלי השכר הגבוה כמו מתכנתים — מחזיקים במניות של החברה. כאשר חברה זרה כמו "גוגל" רוכשת את המניות, היא למעשה קונה אותן מהם. כך שהם מתעשרים, אבל הם לא מוציאים את הכסף הזה בישראל, משום שהם עוזבים את המדינה. הכסף יוצא החוצה.

האקזיטים הללו הם למעשה בריחה של ענף ההייטק הישראלי מהמדינה. החברות האלה כבר נמצאות עם רגל אחת מחוץ לדלת, וגם הרגל השנייה — שעדיין בישראל — רוצה לצאת.

שמעתי שתיארו את התנהלותה של ישראל במהלך מלחמת עזה כסוג של ״קיינסיאניזם צבאי״, מה שמרמז שלפחות בטווח מסוים מדובר בגישה כלכלית אפשרית. תוכל להרחיב על כך?

ראשית חשוב לומר שאין דבר כזה קיינסיאניזם צבאי במאה ה־21 — לא בשום מקום בעולם.

זו תאוריה שהתפתחה בעיקר בשנות ה־60, ובתקופת המלחמה הקרה היה לה היגיון מסוים, בצורה אפלה ומקברית. ממשלות בארה"ב ובמערב אירופה יצרו מקומות עבודה באופן מלאכותי באמצעות הוצאה אדירה על נשק, במקום להשקיע ברווחה, בחינוך ובחברה בריאה, ושכנעו את הציבור לקבל זאת מתוך פחד מהשמדה גרעינית.

אבל מאחר שהערך היצרני של נשק הוא אפסי — ולמעשה שלילי, שכן נשק הורס במקום לייצר — המודל הזה עבד רק לזמן קצר מאוד. בשנות ה־70 הוא הוביל למשבר, וזה הרגע שבו נולד הניאו־ליברליזם, שטען שגם ההוצאה הצבאית חייבת להיחתך.

כעת שר האוצר הישראלי, בצלאל סמוטריץ׳, מפנטז: ״מה הבעיה? נחזור לימים הטובים של שנות ה־60, תהיה כאן אומה במדים, ובמקום שאנשים ילכו לעבודה — הם ילכו לשירות מילואים״. אבל אי אפשר פשוט לחזור לאחור.

הסיבה לכך היא שבתקופת הקיינסיאניזם הצבאי, הסחר העולמי היה שבריר ממה שהוא היום. חברות צריכה שנפגעו מכך שלאנשים הייתה פחות הכנסה פנויה לא יכלו פשוט לעבור למדינה אחרת. כיום, יש ישראלים שנתקעים בישראל מסיבות אישיות, בריאותיות או משפחתיות, ואין להם ברירה אלא לתפקד כחלק מכלכלה מיליטריסטית גם כאשר רמת החיים שלהם יורדת. אבל להון אין מגבלות כאלה — והוא יכול לדלג למדינות אחרות.

ומה לגבי דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, ורוסיה כיום? האם ישראל לא יכולה לחקות מדינות כאלה ולהסיט את כלכלתה באופן שיאפשר לה להישאר לוחמנית?

ראשית, אסור לשכוח שמשטר האפרטהייד בדרום אפריקה בסופו של דבר קרס. אך במשך שנים הוא הצליח לשרוד חרף חרמות נרחבים, משום שהמדינה הייתה עשירה במשאבי טבע והחזיקה בכלכלה יחסית עצמאית. זה בוודאי אינו המצב של ישראל, שתלויה מאוד בסחר חוץ ואינה יכולה להחזיק את האוכלוסייה במצב קבוע של כוננות צבאית.

ישראל תלויה בייבוא של אנרגיה, חומרי גלם, טכנולוגיה, רכיבים ומוצרים מוגמרים לכלל ענפיה, וכן תלויה בייצוא כדי לממן את עצמה ולהשיג את המטבע הזר הדרוש לשימור הייבוא.

באשר לרוסיה, אני סבור שהיכולת שלה להחזיק את כלכלתה נובעת ממכירת נשק, נפט ומשאבי טבע נוספים למדינות אחרות. וכאן טמון ההבדל העיקרי בין רוסיה לישראל. רוסיה, כתוצאה מהמלחמה באוקראינה, אף הרחיבה את השפעתה הבינלאומית. מדינות כמו סין, הודו, איראן וטורקיה רואות פוטנציאל בהעמקת הקשרים עם רוסיה, בעוד שישראל, לעומת זאת, אינה פורחת דיפלומטית בעקבות המלחמה — ולמעשה הופכת למבודדת יותר, אפילו מבעלות בריתה.

ישראל ניסתה לבנות בריתות חדשות ושותפויות סחר מחוץ למערב, אך המאמצים הללו נכשלו ברובם. אירופה נותרה שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל, ואחריה ארה"ב.

הסכמי אברהם הוצגו כחזית חדשה של השפעה ובריתות ישראליות, אך בפועל הם אינם הרבה מעבר לשותפות בסחר בנשק — שקדמה להסכמים עצמם. אך לאחר שאיחוד האמירויות אסר על חברות ישראליות להשתתף בתערוכת הנשק בדובאי בעקבות התקיפה הישראלית בדוחה, נותר לראות מה באמת נשאר מהסכמי אברהם.

כיצד אתה צופה שכלכלת ישראל תתפתח בשנים הקרובות?

לו הייתי יודע לחזות התפתחויות כלכליות, הייתי אדם עשיר מאוד. אבל אני סבור שחשוב לשים לב לסוף השנה, כאשר משרד האוצר ידווח מה באמת הוציאה הממשלה על המלחמה, בהשוואה להתחייבויות שנקבעו בתקציב 2025. אני מצפה שרבים מהמשקיעים והמוסדות הבינלאומיים יאבדו אמון.

בטווח הארוך יותר, בעוד שבנק ישראל מזהיר שההתאוששות הכלכלית תהיה איטית — אם תתרחש בכלל — הציבור מצפה להתאוששות מהירה. האכזבה תפגע בחברה הישראלית בעוצמה, ואם היא תוביל להגירה נוספת של אנשי מקצוע משכילים, צה"ל יחדל מלתפקד כצבא מודרני בתוך שנתיים–שלוש.

כבר עתה ניתן לראות סימנים לכך בהתפוררות המשמעת הצבאית. יחידות מסוימות מאמצות סמלים משלהן, פועלות בחסינות כמעט מוחלטת ומצייתות לשרשראות פיקוד בלתי־רשמיות. בגדה המערבית, חיילים מצטרפים יותר ויותר למיליציות של מתנחלים ומשתתפים בפוגרומים נגד פלסטינים. וכאשר אלפי חיילים קורסים נפשית ומוסרית, ואלפים נוספים עוזבים את המדינה, תגובת הממשלה היא הגדלת התשלומים לאנשי מילואים. התוצאה היא מעין כוח שכיר, הנודד מיחידה ליחידה במקום לשרת במסגרת מגובשת ובעלת משמעת.

במובן זה, התפרקותה של החברה הישראלית משתקפת יותר ויותר גם בצבאה.