בספרו „שלושה עולמות; זיכרונות של יהודי ערבי” מספר אבי שליים על תקרית שאירעה בילדותו. שליים אומר: "באחד מימי הקיץ החמים, בעוד הסתובבתי עם חברי השכונה בעיירה רמת גן שממזרח לתל אביב, יצא אבי מהבית וקרא לי ודיבר אליי בערבית". שליים מתאר את תחושת הבושה שתקפה אותו מול חבריו: "התביישתי ופניי האדימו. התשובות לשאלותיו של אבי היו מבולבלות, חד־הברתיות וכמעט בלתי נשמעות. מה שרציתי לומר לו – ולא הצלחתי – הוא ש'אף כי דיבור בערבית עשוי להיות מקובל בבית, הדבר אינו כך מול חברים'".

שליים אומר: "את ישראל הקימו קבוצות של יהודי אירופה, שהתפארו בכך שהיא חלק מן המערב ו'העולם החופשי'. אני באתי ממדינה ערבית שעדיין הייתה רשמית במצב מלחמה עם ישראל. היהודים האירופים נטו לראות בנו נחותים מהם מבחינה חברתית ותרבותית. הם בזו לשפה הערבית וראו בה שפה מכוערת ופרימיטיבית. וכילד קטן ורגיש, קלטתי והפנמתי את הדעות הקדומות הללו בסביבתי החדשה. רציתי להפנות עורף למורשתי הערבית, לתרבות הגלות ולמנהגיה, ולהפוך לישראלי חדש' דובר עברית. דיבור בערבית לא עלה בקנה אחד עם הזהות החדשה שביקשתי לאמץ. אותה תקרית פשוטה סיכמה כמות מדהימה של טלטלה רגשית שממנה סבלתי (ואיתי יהודים ערבים רבים) לאורך ילדותי בישראל".

שליים מתאר בספרו את טיבה של מערכת היחסים המעורערת עם החברה החדשה. תחושת נחיתות הייתה הגורם השולט ביחסים אלה. "הייתי נער עיראקי בארץ האירופים (...) לא האמנתי שיש בי יכולות או כישרונות מיוחדים שהחברה אינה מכירה בהם. והקשה מכול – חסרה לי לחלוטין תחושת העוול העזה שעשויה לדחוף ילדים מודרים מסוימים להוכיח את עצמם".

שליים בוחן מחדש את ההיסטוריה הנשכחת של היהודים בעיראק, ואומר כי התקיימה שם מסורת של סובלנות דתית והיסטוריה ארוכה של הרמוניה בין שכבות שונות של החברה. בעיראק לא היו היהודים מהגרים חדשים ולא זרים, ובוודאי שלא היו מסתננים. שליים מחזיר את הקשר של היהודים לבבל לימי הנביא אברהם, שהיגר מאור כשדים לארץ כנען. הוא מדגיש כי היהודים חיו בבבל מאז שנת 586 לפנה"ס, כאשר המלך נבוכדנצר החריב את ממלכתם והגלה אותם, אך לאחר כמה מאות שנים הצליחו היהודים להפוך את בבל למרכז הרוחני של יהדות הגולה ולמקום מושבן של האקדמיות הדתיות החשובות ביותר – נהרדעא, סורא ופומבדיתא (פלוג׳ה). שם נערך התלמוד הבבלי ושם נוסח חוק ההלכה היהודי.

שליים מתאר את הנסיבות שתרמו ליציאת היהודים מעיראק (תקופת אירועי הפרהוד בשנת 1941), החל מסוף ספטמבר 1939, יומיים בלבד לאחר כניסת הכוחות הבריטיים ובריחתם של רשיד עלי אל־כילאני והחאג' אמין אל־חוסייני לאיראן ומשם לאירופה – ולאחר שהיהודים החלו להיתפס כידידי הבריטים.

באופן כללי, ועד היום, סוגיית ה"פרהוד" ויציאת היהודים מעיראק נותרת אחת הסוגיות המעורפלות ביותר בהיסטוריה הפוליטית המודרנית שלנו. בספרו „בגדד אתמול” מציג החוקר הישראלי ססון סומך את גישתו השמאלית הייחודית לנושא. הוא כותב: "המשטר קצר הימים שנקט קו אוהד לנאציזם קרס זמן קצר לאחר 1939, ומנהיגיו נמלטו ומצאו מקלט מחוץ לעיראק. באותה עת השתהו הצבא הבריטי ויורש העצר העיראקי בהשבת שליטתם על בירת עיראק. בימים שבהם נותרה העיר ללא שלטון חוק וסדר, השתוללו המונים של פורעים וזרעו הרס וכאוס. רובם היו בני שבטים בדואיים שהתיישבו בפרברי בגדד, ושדדו והרגו ללא הבחנה כל מי שנקרה בדרכם בשכונות היהודיות, במיוחד הישנות והעניות. אל הפורעים הצטרפו גם חיילים עניים, לאחר שיחידותיהם התפזרו והתפרקו. למרבה המזל, הפורעים לא הגיעו לרוב השכונות החדשות שנבנו בשנות השלושים והארבעים ואוכלסו בעשרות אלפי יהודים".

סומך מצביע על ההשלכות הנפשיות והחברתיות של הפרהוד על יהודי עיראק: "על כל בני קהילת בגדד נפלה טראומה עזה, כולל אלה שלא נפגעו ישירות מאסונות ה'פרהוד' וזוועותיו. האירועים הכו בהם והותירו אותם המומים ושבורי לב. כיצד קרה ששכני האתמול הפכו לחיות טרף? האם הפרהוד יישאר אירוע חריג שלא יחזור עוד? או שמא יהיה זה פתח לעידן חדש ורווי קשיים ביחסים בין מוסלמים ליהודים בארץ בין הנהרות?"

הוא מוסיף: "עם זאת, יש לציין כי מוסלמים רבים שהתגוררו בסמיכות ליהודים באזורים הישנים של בגדד הגנו על היהודים, ולא היססו להעניק להם מחסה והגנה חרף הסכנות שנשקפו להם בשל כך".

לדברי אלה שוחט, הוגה ואקדמאית יהודייה עיראקית־אמריקנית, "לא ייפתר חידת הגירת היהודים מעיראק כל עוד איננו מסוגלים להשיב על שורה של שאלות, ובהן: האם הוציאו הציונים את יהודי עיראק באופן מכוון בשל הצורך של ישראל באותה עת (שהייתה ישות צעירה בראשית דרכה) במסה אנושית התיישבותית? או שמא הייתה יציאת היהודים מבגדד אחת מתוצאות התלהטות השיח הלאומני האנטי־יהודי? ומה הקשר בין יציאה זו לבין המדיניות הבריטית?".

לדבריה, השיח הלאומי בעולם הערבי הציג את הגירת היהודים כסמן לבגידה יהודית. מנגד, השיח הישראלי הציב את ההגירה בהקשר של אנטישמיות. בעת האחרונה החל קישור בין סוגיית "הפליטים היהודים מארצות ערב והאסלאם" לבין הגירוש ההמוני של הפלסטינים בשנת 1948, כמעשה מקביל או כחלק מנרטיב של "חילופי אוכלוסין". קישור זה נוטה, בהקשרו, להקל את האחריות הישראלית לגירוש ההמוני של הפלסטינים. חלק מגילויי השיח הזה טומנים בחובם הנחה סמויה שלפיה מוסלמים היו מאז ומעולם מדכאים של יהודים, במסגרת היסטוריה רצחנית של רדיפת היהודים. באחת מצורותיו המוטות ביותר, שיח זה ממזג את הסוגיה הערבית־יהודית עם השואה, ודוגמה לכך היא הקמפיין שנפתח לשילוב אירועי הפרהוד בתכניות מוזיאון הזיכרון לשואה בארצות הברית.

היציאה הבלתי אפשרית

ספרה של אורית בשקין, היציאה הבלתי אפשרית: יהודי עיראק בישראל, נחשב לאחד הספרים הבולטים בבחינה הביקורתית של חוויות יהודי עיראק בישראל. בשקין מציינת בספרה כי יחסיהם של העולים החדשים מעיראק עם האליטה הספרדית שקדמה להם להגעתם לפלסטין לא היו תקינים. על אף ה"מזרחיות" המשותפת והסיווג המשותף שלהם כ"אחרים" בעיני האליטה האשכנזית השלטת, יהודי עיראק המשיכו לחוש מובחנות מזהותם של יהודים מזרחים אחרים.

הילדים העיראקים ואמותיהם היו עסוקים בשלב הראשון בלמידה כיצד לשרוד את חורף הקשה, לאחר ששוכנו באוהלים שדמו במידה רבה לאלה שבהם התגוררו פליטים פלסטינים. ובזמן שיהודי עיראק בישראל ביקשו שלא להיות קורבנות, אלא בני אדם השואפים לבנות לעצמם ולמשפחותיהם חיים טובים יותר, היחסים בינם לבין המדינה היו מאז ומתמיד הפוכים.

בעיראק – ישראל רצתה בהם והם לא רצו בה; ובישראל – הם ביקשו להיות ישראלים, אך "המדינה" לא קיבלה אותם. ה"יציאה הבלתי אפשרית" באה לידי ביטוי במדיניות המדינה ובפחדיה מן השוני של דוברי הערבית – שפת האויב. ה"יציאה הבלתי אפשרית" לא הייתה ביציאתם מבגדד ומבצרה, אלא ביציאתם ממחנות המעבר (מעברות) הידועים לשמצה, ומן הבידוד שמנע מהם השתלבות לשונית וחברתית בחברה הישראלית ההגמונית. בשקין מתארת בספרה את הדהוד קולותיהם של ילדים עיראקים שנעצרו לא פעם באשמת גניבה משדות האשכנזים, משום שהיו צעירים מכדי שהמשטרה תאמין שהם פועלים, וכן נשים משכילות ורבות־לשון שאחיות אשכנזיות הניחו שהן אנאלפביתיות ואינן מסוגלות לגדל את ילדיהן כראוי.

מכאן, לא נותרה להם אלא המערכת הביטחונית – המרחב האחרון שבו התקבל השוני שלהם על ידי "מדינה הזקוקה להם מסיבה אחת בלבד": דמיונם לאויבה. לפיכך שילבו יהודי עיראק באסטרטגיות ההישרדות שלהם את הידע בשפה ובתרבות הערבית, כדי להצטרף למנגנוני הביטחון והמודיעין, וכך לזכות בקבלה בחברה השונה מהם לחלוטין.

המעבר התרבותי לעברית

השתלבותם של יהודי עיראק בישראל התעכבה עד אמצע שנות השישים. למעשה, רק מעטים מבין הסופרים העיראקים הצליחו להסתגל לכתיבה בעברית. רבים מהם חשו כי השפה העברית כופה עליהם שינוי בתפיסותיהם ובהעדפותיהם האסתטיות. שמעון בלאס (1930–2019) היה מן הראשונים שניסו לכתוב בעברית, תוך שמירה על העדפות תרבות המקור שלו כ"יהודי ערבי". כמו רבים מיהודי עיראק, הגירתו לישראל בשנת 1951 לא נבעה מהזדהות ציונית כלשהי. גם "התרבות הישראלית" לא הייתה מקור העשרתו התרבותית והספרותית; דווקא חוויותיו במעברות ופעילותו במפלגה הקומוניסטית העשירו את יצירתו.

רומן הביכורים שלו בעברית, מחנה העולים (1964) – שהיה הרומן העברי הראשון שנכתב בידי מהגר עיראקי – סיכם את טרגדיית המהגרים הערבים־יהודים שנעקרו מבתיהם והובאו לישראל, שם נפלו למעגלי עוני ומחסור. בעיני בלאס, החמור מכל היה הקיפוח התרבותי של המהגרים החדשים, לאחר שהמדינה דחתה את הערכים המוסריים והתרבותיים היקרים להם ביותר. הם הושלכו לסביבה עוינת, שראתה בתרבותם ובהיסטוריה שלהם מושא לבוז, והפכו לקורבנות של תהליך ממוסד שנועד להתאימם לתרבות שראתה בשפה, בספרות ובמוזיקה הערבית תרבות נחותה – ואף "נשק של האויב".

בלאס המשיך לראות בציונות אידאולוגיה השזורה בתפיסה הקולוניאלית האירופית של המזרח, תפיסה שהפכה את עמדת הציונות כלפי היהודים הערבים ל"בלתי שונה מעמדתה כלפי הערבים בכלל". באמצעות פעילותו הספרותית ביקש בלאס "לערבֵּב מחדש את ישראל" – לעצב את טעמה הספרותי ולהפכו לטעם ערבי.

אשר לסמי מיכאל, כתיבתו נטתה יותר לשמאל ולציונות, ואף על פי כן חוללה יציאתו לאור של הרומן שלו שווים ושווים יותר (1974) פיצוץ תרבותי שעורר גל מחאה, לאחר שחשף את היחס המשפיל שנקטה ישראל כלפי המהגרים "היהודים־הערבים".

הרומן פותח את עלילתו בבוקר ה־2 ביוני 1967, בתוך זחל"ם שבו יושב דויד, גיבור הסיפור, עם ארבעה לוחמים: שניים מהם אשכנזים־מערביים, אחד תימני ו"אוריינטלי מבוית". הם עושים דרכם לחזית המצרית כדי להשתתף במלחמה. דויד מסובב את מחוג הרדיו ומדלג בין תחנות ערביות המשדרות שירים צבאיים המעודדים עימות, דבר המעורר זעם בקרב החבורה, ודויד נדרש לכבות את הרדיו. הוויכוח בתוך הזחל"ם מתפתח, ודויד, המלא זעם, ממשיך לעורר מחלוקת ולהתגרות בחיילים. מסצנה זו יוצא סמי מיכאל לספר את סיפורם של היהודים המזרחים – מגרונו של דויד זה.

ברומן מתגלה לקורא בהדרגה מצב הזעם האופף את היהודים העיראקים, על רקע חווייתו האישית של דויד כיהודי מזרחי. דויד חי טרגדיה משפחתית מאז שעזבה משפחתו את עיראק ועברה ל"חיריה" בישראל. דויד הוא גבר שאשתו התגרשה ממנו מיד עם הגעתה לישראל, ומאז היא חיה עם גבר ששמו מסתיים ב"־ץ" (כרמז למוצאו האשכנזי). דויד מתחיל להעלות בזיכרונו את אביו העיוור, את אמו ואת גורלותיהם של שאר בני משפחתו, וסמי מיכאל מוליך אותנו, דרך גורלות בני המשפחה, אל הפינות האפלות ביותר בחיי המזרחים במעברות.

ברומנים המאוחרים שלו המשיך מיכאל לעסוק בספרות מנקודת מבט של תרבות השוליים ב"חברה הישראלית". הרומן הנמכר ביותר שלו היה ויקטוריה (1993), אשר ביסס את מעמדו של מיכאל כסופר מוכר. הרומן נקרא על שם גיבורתו, שהצליחה להתגבר על אתגרי חייה. הוא מתאר את חיי היהודים העיראקים לפני הגירתם ולאחריה. נטען כי הלשון שבה כתב מיכאל את הרומן היא לשון של מיעוט שלא נמצא לו מקום בסדר החברתי החדש.

ישנן שתי נקודות זמן פוליטיות מוקדמות שביטאו את התפרצות התודעה הפוליטית של היהודים המזרחים בכלל, ושל היהודים העיראקים בפרט. הראשונה הייתה התקוממות ואדי סליב (שכונת עוני בחיפה שאוכלסה בידי מהגרים יהודים מצפון אפריקה), לאחר שהמשטרה הישראלית ירתה ביעקב אלקריף ב־9 ביולי 1959. בעקבות זאת פרצו הפגנות זועמות, שהפכו במהרה למהומות רחבות היקף נגד שכונות האשכנזים האמידות בחיפה ונגד מטה מפלגת העבודה הישראלית.

האירועים התפתחו להתקוממות רחבה נגד האשכנזים בקרב קהילות המזרחים ברחבי ישראל. הרגע השני היה התפרצות גל מחאה נוסף בדמות תנועת "הפנתרים השחורים", שארגנה החל משנת 1971 מחאות המוניות נגד מדיניות גזענית ומפלה של "המדינה". לפי סמי שטרית (2000), ההתקוממות בוואדי סליב ותנועת הפנתרים השחורים היו הרגעים הרגישים ביותר בלידתה של "השאלה הספרדית" תחילה, ולאחר מכן של השאלה העיראקית בציונות. שני רגעים אלה שברו את מחסום השתיקה ופתחו תהליך בלתי הפיך של הקצנת התודעה הפוליטית המזרחית, שהתעצבה פוליטית עם הופעת תנועת האוהלים (1976–1981) ומפלגת ש"ס (1983).

הפרדוקס הוא שעל אף עליית הימין בישראל, צילו של דחיית היהודים העיראקים נותר נוכח במערכות השיח של "המדינה" ובשוליה, כמו גם בהתנהלותם של פוליטיקאים ואינטלקטואלים ישראלים. ידיעות כגון זו שפורסמה בעיתון סאנדיי טיימס בשנת 1998, בדבר שימוש ביהודים עיראקים בניסויים כימיים, שבו והציפו את חרדת הזהות שלהם בישראל.

כפי שנהוג לומר, יש דברים הנסתרים מן העין. אולי עדותו של אבי שליים על שיחתו עם אמו מסכמת רבות. שליים מספר: "אמי, שנפטרה בגיל 96 בישראל בשנת 2021, נהגה להרבות ולספר על חברותיה המוסלמיות. הן היו מן הקרובות לה ביותר, שפקדו את ביתה בבגדד דרך קבע". הוא מוסיף: "יום אחד, לאחר שכבר חצתה את גיל התשעים, שאלתי אותה אם יש לה חברות ישראליות הדומות לחברותיה מבגדד. היא הביטה בי במבט שרמז כי שאלתי שאלה מוזרה, והשיבה בנחרצות: 'לא. הציונות היא דבר אשכנזי. לא היה לה קשר אלינו [...] הגירתנו לציון הייתה הכרח, לא בחירה אסטרטגית'".

שליים מוסיף: "בדרך כלל מתוארת ההגירה ל'ישראל' כעלייה. במקרה שלנו, המעבר מעיראק לישראל היה ירידה במדרג החברתי־כלכלי. לא רק שאיבדנו את רכושנו ואת עולמנו, אלא גם את תחושת הזהות החזקה שלנו כיהודים וכעיראקים גאים, לאחר שנדחקנו לשולי החברה הישראלית".