״מה שמה של ארוסתו של אחמד? מאיזו משפחה היא? מתי החתונה שלהם? אל תערכו את החתונה בלעדיי… חכו לי…״ — אלו היו המשפטים האחרונים שפרח אמרה בדקות האחרונות של פגישתה עם עורך דין בכלא דמון. משפטים שנשפו מהם תשוקת חיים… וכיצד לא, הרי גיל 25 הוא שיא האהבה לחיים, גם אם אתה נושם את המוות ושוכן במרתפים הקרים, הלחים והמאיימים של כובשי הציונות. שם בדיוק נמצאת פרח אבו־עיאש כבר 137 ימים, מחזיקה מעמד כדי לשרוד, כדי לשוב ולספר ולכתוב על פלסטין, ונאחזת בשמחות החיים הקטנות; בכל אותן נחמות קטנות וגדולות ששמן חיים — חיים בחיק משפחה חמה, בבית, בעיר ובמולדת שבה אפשר לנשום אוויר חופשי בלי שזומבים של כיבוש יטפסו על הקירות כמו נחילי ארבה, ויהרסו מדי יום קן נוסף מעל ראש יושביו.

סיוטו של הלילה השחור

עפעפיה היו כבדים והיא שקעה בשינה עמוקה… אולי חלמה על שחרור ירושלים ועל ילדים שמחים, חופשיים ונטולי פחד מפני פניהם הקשוחות של כובשי ציון, המשחקים בחצר מסגד אל־אקצא.

נותרה שעה קלה עד עלות השחר, כשלפתע הוטחה משנתה בצליל מאיים והוטלה אל תוך החדר. עיניה נתקלו בווילון החלון הפתוח, שהתנודד ברוח הבוקר הקרירה של אוגוסט, משחק מחבואים עם כוכבי השמיים הבוהקים.

היא עדיין הייתה מבולבלת וישנונית, והחושך עוד עטף את המקום. אך הרעש המפחיד הגיע מצדו האחר של החדר, מאחורי דלת חצר הבית… בּוּם, בּוּם… מישהו בעט בעוצמה בדלת. קולות רמים, עמומים ובלתי מובנים נשמעו מאחוריה… זו לא הייתה ערבית.

לפתע הדלת נפרצה, וחיילים רבים, כנחילי נמלים וארבה, הציפו את החצר, המסדרון והחדרים. דקות ספורות לאחר מכן יצא אחרון החיילים מן הבית, כשהחדרים הפוכים, הרהיטים שבורים והבית הרוס. אך החיילים לא יצאו בידיים ריקות; שתי חיילות אחזו בחוזקה בידיה של פרח וגררו אותה אל הג׳יפ הצבאי, ואז הדפו אותה בכוח פנימה.

חלומה המתוק של פרח הפך לסיוט מר ואלים. אולי עדיין חלמה, אך הכאב פילח את עצמותיה ואת פרקי ידיה, ודופק ליבה טיפס מעל 150 פעימות בדקה… אך האם חלום גורם לכאב?!

מוחמד אבו־עיאש, לעומת זאת, לא ישן. הוא קם לנטילת ידיים והמתין לאזאן של תפילת השחר, כאשר החיילים פשטו על ביתו. עשרות חיילים, ג׳יפים וניידות משטרה… בעיניים פקוחות ובהלם מוחלט ראה כיצד הם הופכים את הבית, הורסים ובוזזים את רכושו, וגוררים את בתו העיתונאית בת ה־25 ולוקחים אותה בכוח אל רכב צבאי ונעלמים.

שמש הבוקר של יום רביעי, 6 באוגוסט 2025, זרחה מאחורי ההרים הירוקים של הכפר בית־אומר מצפון לחברון, והשמועה פשטה בסמטאות: לפנות בוקר פשטו כוחות הכיבוש על כמה שכונות, ולאחר חיפוש בביתו של מוחמד אבו־עיאש עצרו את בתו העיתונאית והעבירו אותה למתקן מעצר. באותו יום מסרה הוועדה לענייני אסירים פלסטינים כי הכוחות עצרו, בנוסף לפרח אבו־עיאש, עוד 20 פלסטינים במחוזות חברון, קלקיליה, רמאללה ושכם.

הכפר בית־אומר; מיופי לכיבוש

בית־אומר הוא אחד הכפרים היפים והירוקים במחוז חברון, השוכן כ־8 ק״מ מצפון לעיר חברון, סמוך לכביש הראשי חברון–בית לחם. אוכלוסייתו גדולה בהרבה מכפר רגיל (כ־18 אלף תושבים), ומבנהו החצי־עירוני, לצד מוסדות חינוך לכל שלבי הלימוד, מרפאות, תקשורת ושייכות מינהלית לעיריית חברון — כל אלה מעניקים לו גם מעמד של עיירה.

ובכל זאת, אופיו הכפרי בולט יותר: כפר גדול וירוק, מוקף שדות נרחבים וגנים שלובים, שריח קדושה נבואית מרחף באווירו. תושביו מאמינים כי קברו של אביו של יונה הנביא נמצא בבית־אומר, באותו מסגד בעל המינרט הגבוה והבאר העמוקה.

הפלסטינים רואים בבית־אומר, המתנשא על פני גבעות רחבות, אחד הכפרים היפים ביותר בפלסטין. יופיו נובע מיערות האורן והאלון וממטעי תפוחים, אפרסקים, ענבים, זיתים, שזיפים, תאנים ואגסים המקיפים אותו מכל עבר. אזור המגורים משתרע על פסגות הגבעות, ואילו העצים והפרדסים צומחים גם על מדרונות ההרים.

בתחתית המדרונות מתחילים שדות של קטניות, ירקות וגידולים חקלאיים — ובהם עגבניות — המשתרעים עד לעמקים הסובבים.

שמי בית־אומר זוכים לגשמים טובים, ומאדמתה נובעים מעיינות מים צלולים — להשקות הן את השדות והפרדסים והן להרוות את צימאון תושבי הכפר.

ייתכן שדווקא קסמיה הטבעיים של בית־אומר הם שעוררו את תאוותם של הכובשים הציונים, אשר מאז 1967 השתלטו על הגדה המערבית, לבנות בתים למהגרים יהודים שזה מקרוב באו — על אדמותיה הירוקות, עתירות המים והפוריות של בית־אומר.

כ־100 הקטרים מאדמות הכפר נתפסו בהדרגה, והוקמו ההתנחלויות היהודיות ״כפר עציון״ ו״אפרת״ בצפון ובצפון־מזרח, ההתנחלות ״נחל צוריף״ במערב, וההתנחלות ״קריית צור״ מדרום לבית־אומר.

כוחות הכיבוש הציבו לפני כ־25 שנה מגדל צבאי, ולפני כ־10 שנים שער ברזל גדול, כדי לשלוט בחייהם של אלפי תושבי בית־אומר. ראש מועצת בית־אומר אמר בשנת 2022 לעיתון אל־קודס אל־ערבי כי 13 התנחלויות ומוצבים צבאיים מקיפים את היישוב כחגורה, וכי למעלה ממחצית מן המתנחלים הם קיצוניים. מציאות זו — המלווה בפלישות יומיומיות של הכיבוש, בהריסות בתים ובהחרמת אדמות התושבים — הפכה את בית־אומר לאחד ממוקדי ההתנגדות בגדה המערבית. תושביו עומדים זה שנים מול תאוות הבצע וההתנחלות הציונית, ובמהלך תקופת הכיבוש שילמו מחיר כבד: למעלה מ־70 שהידים, מאות פצועים ומאות אסירים. כפי שהם אנשי אדמה, חקלאות ומטעים — כך הם גם דבקים באדמתם, ומדי שנה מגלים עמידה נחושה יותר מול החרמת קרקעותיהם.

רגלי ההתנגדות מגיעות לבית אבו־עיאש

הימים עדיין היו ארוכים. אף שניחוח הסתיו החל לעיתים לנדוד עם הרוח בין עצי הפרדסים ובין העשבים, שמש ספטמבר החמה המשיכה להאיר שעות ארוכות על קירות בתי הכפר. זו הייתה שעת מנוחה עבור התושבים: לאחר הכנת האדמות לזריעת הסתיו וקטיף פירות הקיץ האחרונים, היו מתכנסים, שותים תה ומשוחחים על מזיקי השדות והדשנים המתאימים — שיחות שבדרך כלל גלשו לעמידת צעירי הכפר מול פלישות הכיבוש ותאוותיו, שהשתלטותו על אדמות בית־אומר וההתנחלות בה לא ידעו גבול והלכו והחריפו מדי יום. שיחות אלו עברו גם אל בתי הכפר ולמפגשי הערב המשפחתיים. ביתם של מוחמד אבו־עיאש ורעייתו מראם היה אחד מאותם בתים.

באחד מימי ספטמבר הארוכים והחמים האלו, עם בואה לעולם, האירה פרח את בית משפחת אבו־עיאש: 24 בשהריוור 1379 (14 בספטמבר 2000).

השנים חלפו זו אחר זו, ופרח גדלה לצד שבעת אחיה ואחיותיה, ובראשם אחיה אחמד, באווירה משפחתית חמה, בין הפרדסים, יערות האלונים, השדות והמרחבים הירוקים של בית־אומר. היא גדלה וראתה כיצד כפרם היפה הולך ומתכווץ מיום ליום, כיצד הכובשים מחרימים מדי יום חלק נוסף ממטעי ושדות בית־אומר, וכיצד במקום עצי הפרי צומחים בתי בטון גסים, קרים וחסרי נשמה של מהגרים יהודים.

כשהתבגרה הבינה כי המתנחלים היהודים לא חנקו רק את כפרם. מאז 1967 — לאחר תבוסת הערבים במלחמת ששת הימים והכיבוש הצבאי של הגדה המערבית בידי צבא ישראל — הופקעו שטחים נרחבים גם מיישובים ועיירות נוספות במחוז חברון: יטא, דורא, א־ד׳אהריה, חלחול, צוריף, תרקומיא וא־שויוח׳, ובהם הוקמו התנחלויות.

הכובשים הקימו אף שכונה יהודית בלב העיר חברון, והקיפו את העיר כולה בטבעת של התנחלויות.

ההתפשטות הציונית לא הוגבלה למחוז חברון בלבד. גם בשאר מחוזות הגדה המערבית היא הכתה שורש, וכל יום צמחה התנחלות חדשה כפטרייה על אדמות חקלאיות ופרדסים פלסטיניים בערים טולכרם, שכם, רמאללה, יריחו, מזרח ירושלים, בית־לחם ועוד.

עד שנת 2000 — שנת לידתה של פרח אבו־עיאש — עלה מספר ההתנחלויות בגדה המערבית על מאה, ומספר המתנחלים הגיע ל־200 אלף, ומגמה זו נמשכה גם בשנים שבהן סיימה פרח את לימודיה התיכוניים.

היא רצתה לעשות משהו למען פלסטין

היציאה ללימודים אקדמיים הייתה עבור פרח מלווה בכאב ובהבנה עמוקה: כאב אובדן האיטי של אדמת האבות והאימהות. היא ידעה שעליה לעשות משהו — אך מה?

ייתכן שהמאבק היעיל ביותר עבורה היה המאבק התקשורתי: לספר לעולם כיצד, בדממת העולם והעולם הערבי, הארץ היפה והקדושה הולכת ונמחקת בהדרגה — ארץ אברהם הנביא.

פרח קיבלה החלטה. היא נרשמה לאוניברסיטת חברון והתיישבה על אחד המושבים במחלקה לתקשורת.

והיא הפכה לעיתונאית

ארבע שנים לאחר מכן החלו להופיע בתקשורת תמונותיה של פרח אבו־עיאש, ניצבת ברחובות וסמטאות בית־אומר והעיר חברון, פנים אל פנים מול הכובשים וכלי הרכב הצבאיים שלהם, ומדווחת מהשטח.

פרח החלה את דרכה בכמה אתרי חדשות, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה מקומיים בחברון, וכמה חודשים לאחר טופאן אל־אקצא בסוף שנת 1402 הצטרפה לסוכנות הידיעות הבינלאומית תסנים.

פרח הייתה לעיתונאית — קולה של מצוקת עמה בפלסטין הכבושה, ובייחוד בגדה המערבית וברצועת עזה המדממת.

עיתונאית מכפר בית־אומר, שנכחה בכל מקום: נושאי סיקורה השתרעו מחיי היומיום של בני עמה בתנאים קשים ומייסרים תחת הכיבוש המתמשך בגדה המערבית, ועד המתקפות הבלתי פוסקות של משטר הציונות על עזה.

קוץ בעיני הכובשים

הסבל של החיים בגדה המערבית הכבושה מחד גיסא, וההפצצות, הטבח ורצח העם של הפלסטינים בעזה מאידך גיסא, פצעו את רוחה של פרח אבו־עיאש עד כדי כך שביום השני של כ״א ברמדאן חרגה מתפקידה כעיתונאית גרידא, ופרסמה בעמוד האינסטגרם שלה פוסט לוחמני. בפוסט היא כתבה: ״האם במוות [או בהריגה] אתה מאיים עלי, בן בני המשוחררים? המוות [וההריגה] הם דרכנו, והכבוד שלנו מאת אלוהים הוא השהאדה״.

הדיווחים העיתונאיים של פרח, שהיו שזורים ברוח מאבק מובהקת, לא מצאו חן בעיני הכובשים. בדצמבר 2024 הושמו אזיקים על פרקי ידיה והיא נשלחה למעצר בידי כוחות הכיבוש.

הכובשים הציונים דרשו מפרח להפסיק את שיתוף הפעולה שלה עם כלי התקשורת, ובמיוחד עם סוכנות הידיעות תסנים — דרישה שהעיתונאית הצעירה סירבה לקבל. בעקבות זאת, בפעם השנייה, ביום השני של 21 בינואר 2025, עצרו אותה כוחות הצבא והשליכו אותה שוב לכלא.

ואולם, העיתונאית הצעירה מחברון נשבעה לעצמה שלא תחדל מסיקור פשעי הכיבוש בפלסטין — לא באמצעות הפחדה ומאסר, ולא באמצעות איומים בהריגה או ב״שהאדה״.

וכך, מיד לאחר שחרורה מן הכלא, שבה להופיע עם המיקרופון והלוגו ביד, מול מצלמות כלי התקשורת, ברחובות חברון — עד אותו שחר קודר של חודש אוגוסט (6 באוגוסט 2025), שבו עשרות חיילים פרצו לביתה ברעש גדול, גררו את העיתונאית האמיצה מבית־אומר למעצר, ולאחר מכן העבירו אותה לכלא הגואנטנמי מוסקובייה.

גואנטנמו של מוסקוביה / ברוכים הבאים לגיהינום

העיתונאית הפלסטינית לא ידעה שכאשר, לאחר נסיעה של עשרות קילומטרים, בעיניים מכוסות ובאזיקים, כשהיא מוקפת בעשרות חיילים ציונים, תגיע למרכז החקירות ולכלא מוסקובייה שבצפון ירושלים — היא למעשה דורכת באחד מעשרות ה״גואנטנמואים״ שהציונים עצמם הציבו בפתחם שלט האומר: ״ברוכים הבאים לגיהינום״.

זהו אחד מעשרות בתי כלא ומתקני מעצר, אשר משרד זכויות האדם של האו״ם תיאר בדו״ח בן 23 עמודים שפרסם בתשעה במורדאד בשנה שעברה — דו״ח שעסק בעינויים, בהתעללויות, בתקיפות מיניות ובמותם של אסירים פלסטינים במתקנים אלה.

גם העיתון וושינגטון פוסט כתב בדו״ח מקיף על מצב בתי הכלא של המשטר הציוני, כי אסיר אחד מת בעקבות קרע בטחול ושברים בצלעות כתוצאה מהכאה ועינויים; אסיר נוסף מת עקב מחלה כרונית שבה לקה בכלא ולא זכה לטיפול; ואסיר שלישי מצא את מותו לאחר ששוחרר בעקבות עינויים קשים.

שהייה בתנאים תת־היגייניים וחשיפה לעינויים הברוטליים ביותר — החל בתקיפות מיניות וגופניות, דרך מניעת שינה, קללות והשפלות, הרעבה, ועד העברות ממושכות במרחקים ארוכים בחום או בקור קיצוניים — הם חלק מן המציאות הבלתי נסבלת השוררת בכל בתי הכלא הישראליים, ובהם גם מוסקובייה. תנאים אלו נועדו לשבור את רוחם של העצורים ולהקל על חילוץ הודאות ומידע במהלך החקירות. מדובר בהפרה בוטה של כל הסטנדרטים והנורמות של המשפט והמשפט ההומניטרי הבין־לאומי. רשת אל־ג׳זירה ציינה חלק מן ההתנהלויות הללו כבר באוגוסט 2018 בדו״ח שכותרתו: ״מה מתרחש בכלא מוסקובייה הישראלי בירושלים?״, וגם העיתון הגרדיאן התייחס אליהן בשנה שעברה.

הסרט המפחיד ביותר שעיתונאית ראתה

פרח אבו־עיאש — עיתונאית פלסטינית בת 25, אשר על פי עשרות חוקים ואמנות, ובהם אמנת ז׳נבה, הפרוטוקול הנוסף משנת 1977, החלטה 2222 של מועצת הביטחון של האו״ם והמלצות אונסק״ו — אמורה להיות מוגנת באופן מלא ובעלת חסינות מיוחדת, הן בעת פעילותה באזורי עימות והן מחוץ להם — הוכנסה ללא כל אשמה, ורק על בסיס האשמות שווא כגון ״הכנה, עריכה ופרסום של דיווחים מסיתים ופוגעים בביטחון המשטר הציוני״, לאחד מן הגיהינומים של משטר הכיבוש.

כך היא מתארת את שעברה: ״ההתעללויות והאירועים המחרידים החלו כבר באותו שחר, ברגע המעצר… עשרות חיילים גברים ושתי חיילות, עם מספר רב של ג׳יפים וניידות משטרה, פשטו על ביתנו… כלבים צבאיים התנפלו עלי וקרעו את מכנסיי… קשרו את ידיי בחוזקה באזיקי פלסטיק, והושיבו אותי על כיסא ליד צינור שממנו טפטפו עלי מים מזוהמים, ונשארתי רטובה כל הלילה… למרות שהייתי חולה, קשרו את ידיי ורגליי, והניחו על כתפיי שרשרת כבדה… חיילת תפסה בשערי והטיחה את ראשי בקיר, ודרשה שאנשק את דגל ישראל. כשסירבתי — הוכיתי באגרופים ובעיטות… מצבי הידרדר… לאחר מכן הועברתי לכלא איילון (רמלה לשעבר)… הושלכתי לתא בידוד חשוך… צרחתי… הם באו והעבירו אותי לתא במרתף מלא בתיקנים, חולדות, חרקים ופשפשים… בכיתי כל הלילה… כל גופי ופניי היו מכוסים בעקיצות, וסימניהן עדיין ניכרים… לאחר מכן הוחזרתי שוב לכלא מוסקובייה. ההעברות הלוך ושוב נעשו ברכב קפוא עד כדי כך שהתעלפתי מספר פעמים… ברוב הזמן נמנעה ממני גישה למקלחת ולבגדים נקיים… התנאים בבתי הכלא מוסקוביה ואיילון היו כמו ‘סרט אימה’…״

אלה הם חלק מן הדברים שסיפרה פרח אבו־עיאש — עיתונאית פלסטינית כלואה — על התנאים שבהם הוחזקה בבתי הכלא מוסקובייה, איילון ודמון. את הדברים מסרה ביום ראשון, 16 בנובמבר 2025, לחסן עבּאדי — עורך דין פלסטיני שביקר אותה בכלא דמון. יום לאחר מכן שודרו עדויותיה המזעזעות של פרח ברדיו נִסאא פלסטין. יומיים אחר כך, ב־19 בנובמבר, חזרו הדברים והועלו בשיחה בין עבּאדי לבין הוועדה להגנת עיתונאים (CPJ), ואושרו מחדש. עבּאדי הדגיש בפני הוועדה כי פרח שהתה 55 ימים בתנאים מחרידים אלה, בתא בידוד.

לאחר 55 הימים הכואבים ומלאי האימה הללו, הועברה פרח אבו־עיאש לכלא דמון שבחיפה, והיא עדיין שוהה ב״בסיס הגיהינומי״ הזה — מעבירה את ימיה האפלים ללילות קודרים עוד יותר. כלא אשר, לדברי נציבות ענייני האסירים והאסירים לשעבר הפלסטינים, ובהסתמך על עדות של אחת האסירות, דומה ל״בית קברות חי״.

אמרו שישחררו אותנו, אבל…

כעת חלפו 137 ימים מאז אותו שחר מקולל של חודש אוגוסט, שבו חיילים, כלבים וג׳יפים צבאיים פשטו על ביתו של מוחמד אבו־עיאש וחטפו את בתו.

בפגישתה עם חסן עבּאדי בכלא, המשפט הראשון שאמרה פרח היה: ״הסוהרים אמרו שישחררו את כולנו! זה באמת הולך לקרות?!״

אך הדבר לא קרה. בית הדין הצבאי של כלא עופר בישראל דחה בפעם השישית את משפטה של פרח, ל־ט״ז ב-7 בדצמבר 2025. כך סיפר מוחמד אבו־עיאש יומיים לאחר מכן לוועדה הפלסטינית להגנת עיתונאים, והוסיף כי הרשויות הישראליות האריכו שוב ושוב את מעצרה של בתו. ההארכה האחרונה עומדת על מעט יותר מחודש, ולפיה נקבע מועד הופעתה בבית המשפט ל־13 בינואר 2026.

אבו־עיאש ציין כי בתו חולה, וכי קצב פעימות ליבה ירד ל־42. עורך הדין ביקש מהשופט להעבירה לבית חולים, אך עד כה לא התקבלה כל תגובה מבית המשפט. אפילו מייל ששלחה הוועדה להגנת עיתונאים לשירות בתי הסוהר הישראלי נותר ללא מענה.

עורך הדין אִיהאב אל־ע׳לַיְד, המייצג את אבו־עיאש מטעם נציבות ענייני העצורים והעצורים לשעבר הפלסטינים, מסר אף הוא לוועדה להגנת עיתונאים כי המשטרה הישראלית האשימה את פרח, ללא כל הסבר, ב״קשר עם גורם זר״ — זאת אף שפרח הדגישה שוב ושוב כי היא עיתונאית, וכי עבודתה, כמו עבודתו של כל עיתונאי אחר, גלויה ושקופה וללא כל הסתרה.

מצבי לא טוב, אבל חכו לי — אני חוזרת

בימים אלה שוהה פרח בחדר מספר 4 בכלא דמון, יחד עם שש אסירות נוספות: מייסון משארקה (שמזה חודשים נמנעת ממנה פגישה עם ילדיה), סמיה ג׳וואדה, בעאא אל־אע׳בר, לין מסק, פאטמה ג׳סראווי ונדין אל־ד׳ע׳מין. שבע האסירות חולקות חדר אחד — שש ישנות על מזרנים ואחת ישנה על הרצפה.

מצבה הגופני של העיתונאית הפלסטינית האמיצה והמחויבת הולך ומידרדר, אך כמו לוחמת אמיתית היא משתדלת לפחות לשמור על חוסנה הנפשי.

בסיפורים על זיכרונות יפים מחייה לצד משפחתה בת 11 הנפשות בכפר הפסטורלי בית־אומר, בתיאורים של המתוקים הטעימים שאמה נהגה להכין, ובהעלאת זיכרונות עם אחותה התאומה סאברין — היא מנסה לחזק הן את עצמה והן את חברותיה לתא, ולהעלות חיוך על שפתיהן העצובות.

שמחתה כאשר היא מדברת על משפחתה כה גדולה, עד שבמהלך פגישתה עם עורך הדין עבּאדי ביקשה ממנו בהתלהבות למסור דרישת שלום לאחיה, לאחיותיה ולהוריה — שאליהם היא מתגעגעת מאוד — ולברר עבורה פרטים על ארוסתו של אחיה אחמד. היא הדגישה:
״תגידו לאחמד שלא יעשו את החתונה בלעדיי… תחכו לי… אני חוזרת…״

עיתונאי העולם — איפה אתם?

חלק ניכר מתקוותה של פרח לשוב הביתה, לאחר תפילות חבריה והוריה, קשור בציפייה שיש לה מעיתונאים ואנשי תקשורת חופשיים ותומכי המאבק הפלסטיני.

פרח, שהיא אחת מעשרות עיתונאים כלואים במרתפי העינויים של המשטר הציוני, אינה רוצה שגורלה יהיה כגורלם של מאות עיתונאים פלסטינים שמצאו את מותם. היא עדיין מחזיקה בחלום של חיים מחודשים בבית־אומר, בחברון ובירושלים הקדושה, ומעבירה כך את ימיה הקשים והקרים של הכליאה.

גם פרח עצמה יודעת זאת היטב; היא יודעת שהכובשים ידחו את משפטיה שוב ושוב, כדי שתישכח. הם רוצים להעמיד פנים שפרח אינה עיתונאית בעלת זכויות, אלא ״גורם חבלה״ שניתן להשית עליו כל עונש.

לכן, בין מסרי האהבה שהיא שולחת למשפחתה, ביקשה גם להעביר את מחאתה לעולם התקשורת ולעיתונאים: לומר כי היא נשאה את הכאב הבלתי נסבל של העינויים בבתי הכלא של הכובשים, אך היא מאוכזבת מעמיתיה העיתונאים ברחבי העולם — שלא הקימו קול זעקה ולא יזמו קמפיין למען שחרורה; למען צעירה שהקדישה את חייה להצלת בני אדם, לחירות ירושלים הקדושה ולמאבק תקשורתי נגד הכובש הציוני החמדן — רוע ונגע שעשוי יום אחד לפגוע בכל עיתונאי, ואף בכל אדם, בכל רחבי העולם.