השנה הראשונה של ממשלו השני של דונלד טראמפ הראתה כי עידן האמון של בעלות ברית עולמיות בארצות הברית לשמירה על הסדר העולמי הסתיים. במשך שמונים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נשיאי ארה"ב, למעט תקופה קצרה במהלך כהונתו הראשונה של טראמפ, היו מחויבים במידה מסוימת להגנה על בעלות ברית, להרתעה מפני תוקפנות, לתמיכה בחופש הסחר והספנות, ולשמירה על מוסדות וכללים בינלאומיים. כעת, תחת נשיאותו השנייה של טראמפ, התחייבויות אלו ננטשו למעשה.

טראמפ והאידיאולוגיה של " קודם ארה''ב "

לטראמפ וצוותו, כולל אנשים כמו ג'יי די ואנס, פיט הגסת', טולסי גבארד ומרקו רוביו, יש השקפה לאומנית ואנוכית לחלוטין על מדיניות החוץ האמריקאית. הם מאמינים שבריתות ואמנות הן נטל כלכלי ופוליטי מיותר, וקשה יותר לתקשר עם ממשלות דמוקרטיות מאשר עם ממשלות סמכותניות, שארצות הברית יכולה להגן על עצמה ללא עזרתן של מדינות אחרות, ושל מעצמות גדולות יש את הזכות להכניע מדינות קטנות יותר או אפילו לכבוש שטחים חדשים.

בתפיסה כזו, הסדר העולמי של אחר מלחמת העולם השנייה, שנבנה על תמיכה אמריקאית בבעלות ברית דמוקרטיות, הפך כמעט חסר משמעות.

התעלמות אמריקאית מבעלות ברית וממוסדות בינלאומיים

באירופה, טראמפ התנה במפורש את ביצוע סעיף 5 באמנת נאט"ו -הרואה בהתקפה על חברה אחת התקפה על כולן- בתשלום גבוה יותר של בעלות הברית. הוא אף חשב על שליטה בגרינלנד, טריטוריה דנית, והציע שניתן לרכוש אותה בכוח. פעולות כאלה לא רק מטילות ספק במחויבותה של ארה''ב להגן על בעלות ברית, אלא גם פגעו באמון העולמי בוושינגטון.

באסיה, בעלות בריתה, כלומר יפן ודרום קוריאה חוששות שהתמיכה הביטחונית האמריקאית תהיה תלויה באינטרסים המסחריים של טראמפ עם סין. טראמפ הגביל את העברות הנשק והתמיכה הדיפלומטית לטייוואן, שחלק מיכולת הייצור של תעשיות מתקדמות בטייוואן יועבר לארצות הברית. פעולות אלה מראות כי ארצות הברית אינה דואגת לביטחון בעלות בריתה ואינה מוכנה להתעמת עם מעצמות גדולות כדי להגן עליהן.

במזרח התיכון, בעוד שטראמפ תמך לכאורה בישראל והטיל חובת הגנה על קטאר, הוא נמנע בפועל מלהתערב באופן משמעותי כדי להגן על בעלות בריתו מפני איומים.

התוצאה: בעלות ברית במצב משבר

לכל בעלות בריתה המסורתיות של ארה''ב, בין אם באירופה, באסיה או במזרח התיכון, אין אלטרנטיבה ממשית, והדרך היחידה קדימה היא לנסות לזכות בחסד טראמפ ולקיים שיתוף פעולה מעשי עם ארצות הברית. חלק מפעולותיהם כוללות:

הגדלת תקציב הביטחון וקבלת הסכמי סחר לא מאוזנים עם ארצות הברית

הצעת מתנות אישיות וכלכליות לטראמפ

התחייבות להשקעות גדולות בארצות הברית

אך טקטיקות אלה הן זמניות מאוד ולא יעילות, מכיוון של טראמפ יש מדיניות מוכוונת עסקאות ואגואיזם לחלוטין, שחושב רק על האינטרסים האישיים והפוליטיים שלו. אמון בארצות הברית אינו מעשי עוד, ואף עלול להפוך בעלות ברית לשעבר של ארה"ב לאויבות פוטנציאליות.

השלכות על הביטחון העולמי

חוסר מחויבותה של ארה"ב להגן על בעלות ברית הוביל מדינות לפתח הסתמכות עצמית ביטחונית ולהפוך את התעשיות הצבאיות שלהן לפחות תלויות בארצות הברית.

גישה נוספת שבעלות ברית של ארה"ב עשויות לנקוט היא לשקול תוכניות גרעין עצמאיות, כמו גישתם של תושבי דרום קוריאה ויפן כלפי רכישת נשק גרעיני. חיזוק האינטגרציה והשיתוף פעולה האזורי כדי למלא את הוואקום הביטחוני שיצרה ארצות הברית הוא דרך נוספת שחבריה של וושינגטון עשויים לנסות. תהליכים אלו, למרות שהם עשויים להביא לאיזון ולהגברת השתתפות, אינם יכולים להבטיח את ביטחונה המיידי של אירופה ואסיה.

באופן כללי ניתן לומר שממשלתו השנייה של טראמפ הראתה כי ארצות הברית כבר לא פועלת כמנהיגה עולמית אמינה, ועל בעלות ברית לפתח במהירות חלופות ותוכניות עצמאיות לביטחונן ולכלכלתן. כל אמון מוחלט בארצות הברית הוא כעת מאכזב ומסוכן.