פריד זכריה, העיתונאי, הסופר והפרשן הפוליטי הידוע במיוחד בניתוחיו הגורפים של הסדר העולמי, של הכוח האמריקאי ושל ההתפתחויות הגיאופוליטיות, מתווכח במאמר בForeign Policy- כי מדיניות החוץ של דונלד טראמפ, במיוחד בשנים האחרונות לנשיאותו, התקרבה מתמיד להיגיון ישן אך רב עוצמה: דוקטרינת מונרו. גישה זו, ששורשיה במאה ה-19, מבוססת על העיקרון שחצי הכדור המערבי הוא תחום ההשפעה הבלעדי של ארצות הברית וכי מעצמות זרות אינן צריכות למלא בו תפקיד מכריע.
אבל גרסתו של טראמפ לדוקטרינת מונרו אינה חזרה נוסטלגית פשוטה, אלא פרשנות מודרנית, קפדנית וחסרת שאפתנות, שבעלת השלכות חשובות על הסדר האזורי והעולמי. טראמפ רואה את העולם לא כמערכת המבוססת על כללים ועל מוסדות בינלאומיים, אלא כאוסף של תחומי השפעה של מעצמות גדולות. במסגרת זו, לחצי הכדור המערבי יש מעמד מיוחד: אזור שבו ארצות הברית חייבת להיות בעלת יתרון ושבו שום יריב אסטרטגי - ובמיוחד סין ורוסיה - לא יורשה לחדור לעומק. מנקודת מבט זו, אמריקה הלטינית והקריביים נתפסים לא כשותפים שווים אלא כחלק מתחום הביטחון של ארצות הברית, תפיסה המזכירה את המדיניות האימפריאליסטית של המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. סין היא המניע העיקרי להחייאת דוקטרינת מונרו: המאמר מדגיש כי הגורם העיקרי לחזרתה של היגיון זה הוא דאגתו העמוקה של טראמפ מהשפעתה הגוברת של סין באמריקה הלטינית. השקעות סיניות בתשתיות, נמלים, מכרות, אנרגיה ורשתות תקשורת נתפסות על ידי טראמפ כאיום גיאופוליטי ולא כשיתוף פעולה כלכלי. כתוצאה מכך, מדיניות ארה"ב התבססה יותר על לחץ, אזהרות ואיומים פוליטיים מאשר על תחרות חיובית (המתן אפשרויות כלכליות טובות יותר), גישה שלעתים קרובות מעמידה ממשלות אזוריות במגננה.
דוקטרינת מונרו ללא דמוקרטיה וזכויות אדם
אחת הנקודות האנליטיות החשובות ביותר של זכריה היא שגרסת טראמפ לדוקטרינת מונרו, בניגוד לגרסאות תקופת המלחמה הקרה, חסרה הצדקות אידיאולוגיות. טראמפ אינו מעוניין לקדם דמוקרטיה וגם אינו רואה בזכויות אדם את הקריטריון העיקרי של מדיניות החוץ. התמיכה או ההתנגדות לממשלות באמריקה הלטינית מתבצעת אך ורק על בסיס התאמה לאינטרסים לטווח קצר של ארה"ב. ממשלות סמכותניות מוגנות מפני לחץ פוליטי אם הן משתפות פעולה בתחומים כמו הגירה, ביטחון או עימות עם סין. הגירה נחשבת לקשר בין מדיניות חוץ למדיניות פנים: על פי ההיגיון של עיתונאי אמריקאי מפורסם זה, מדיניותו של טראמפ בחצי הכדור המערבי מושפעת במידה רבה מדאגות פנים. הגירה בלתי חוקית, סחר בסמים וביטחון גבולות הפכו לצירים העיקריים של האינטראקציה של ארה"ב עם שכנותיה הדרומיות. מדינות אמריקה הלטינית הופכות למעשה לחומות הביטחון החיצוניות של ארה''ב; כלומר, הן צפויות לשלוט בזרימת המהגרים, גם אם זה בא במחיר של חוסר יציבות פנים או הפרות זכויות אדם.
שקיעתו של הרב-צדדיות והמוסדות האזוריים
בהקשר של גישה זו, מוסדות רב-צדדיים כמו ארגון מדינות אמריקה (OAS) או הסכמים אזוריים מאבדים את עמדותיהם. טראמפ מעדיף לקדם את מדיניותו באמצעות הסכמים דו-צדדיים, לחץ ישיר ודיפלומטיה אישית. מצב זה החליש את המנגנונים הקולקטיביים לפתרון סכסוכים והגביר את ההתנהגות החד-צדדית, מה שמעמיד בספק את הלגיטימיות של המנהיגות האמריקאית בטווח הארוך. סיכונים אסטרטגיים כוללים חוסר שביעות רצון, התנגדות סמויה ופנייה מזרחה: זכריה מזהיר כי החייאת דוקטרינת מונרו, בעוד שהיא עשויה להציג את הכוח האמריקאי בטווח הקצר, תשפיע בצורה הפוכה בטווח הארוך. לחץ מופרז יכול: לחזק רגשות אנטי-אמריקאיים, להגדיר את ההשפעה האמריקאית לא באמצעות תחרות אלא באמצעות כפייה. מדינות רבות עשויות לכאורה ליישר קו עם וושינגטון, אך בפועל מבקשות להפחית את תלותן בה.
זכריה מסכם כי מדיניות החוץ של טראמפ בחצי הכדור המערבי אינה סטייה זמנית אלא סימן לשינוי עמוק בתפיסת אמריקה כלפי העולם: מעבר ממנהיגות עולמית לניהול תחומי השפעה. דוקטרינת מונרו, בפירוש חדש זה, אינה עוד עיקרון הגנתי אלא כלי להגדרה מחדש של כוח בעידן של תחרות בין מעצמות גדולות.