תוצאות הבחירות לנשיאות בצ’ילה ובהונדורס הצביעו על הפסד המועמדים המזוהים עם הזרם השמאלי ועל התקדמות הימין הקיצוני. התקדמות זו של הימין הגיעה במקביל להכרזת הממשל האמריקאי על האסטרטגיה הביטחונית שלו, שהתמקדה באופן ברור בחצי הכדור המערבי, וציינה ללא כל עמימות כי הכוונה היא למדינות אמריקה הדרומית – באמצעות החייאת דוקטרינת מונרו והוספת “נספח טראמפ” אליה, שיסדיר את יחסיה עם שכנותיה מדרום.
אם נבחן את הדברים דרך קלפי ההצבעה והמספרים, השמאל הפסיד בשתי מדינות אלו, ולפניהן גם בארגנטינה, בוליביה ואל־סלבדור. תחושת ההפסד הזו מחריפה נוכח הקמפיין התקשורתי שמנהל התקשורת הממומנת מערבית, המנסה להציג את ארצות הברית כמי שמשיגה ניצחון סופי. לפי תפיסה זו, לא נותר אלא להכריז על הניצחון עם ונצואלה הנצורה וקולומביה, הצפויה לבחירות נשיאותיות בשנת 2026.
מהי דוקטרינת מונרו, שעליה דיברה האסטרטגיה הביטחונית האמריקאית? בשנת 1823 פרסם הנשיא האמריקאי ג’יימס מונרו הצהרה שתמכה בעצמאות המושבות האירופיות באמריקה הלטינית והתנגדה לכל ניסיון קולוניאלי חדש באזור. מהפכני אמריקה הלטינית, ובהם סימון בוליבר, ראו בדוקטרינה זו עמדה אנטי־קולוניאלית. אולם עם השנים, ועם התחזקות כוחה של ארצות הברית, הפכה דוקטרינת מונרו לכלי קולוניאלי שבאמצעותו כפתה השכנה הגדולה את שליטתה על שכנותיה.
בשנת 1904 הוסיף הנשיא תאודור רוזוולט (1901–1909) לדוקטרינת מונרו נספח שאפשר לארצות הברית להתערב באמריקה המרכזית והדרומית במקרה של “הפרות חמורות” מצד אחת המדינות. על בסיס נספח זה התערבו כוחות המארינס בסנטו דומינגו ב־1904, בניקרגואה ב־1911 ובהאיטי ב־1915. דוקטרינת מונרו–רוזוולט המשיכה להסדיר את יחסי ארצות הברית עם חצי הכדור המערבי, והופיעה במשבר הטילים בקובה ב־1962, בהתערבות ברפובליקה הדומיניקנית ב־1965 ובפנמה ב־1989.
לאחר קריסת ברית המועצות הכריז שר החוץ האמריקאי ג’ון קרי כי אין עוד הצדקה להמשך קיומה של דוקטרינת מונרו, וכי על ארצות הברית לבנות את יחסיה עם שכנותיה הדרומיות על בסיס של שיתוף פעולה הדדי. עמדה זו באה לידי ביטוי בשיפור היחסים בין ארצות הברית לקובה בתקופת נשיאותו של ברק אובמה (2014–2017).
אמריקה הדרומית חוותה תקופת פריחה של ממשלות לאומיות על רקע הצטמצמות ההתערבות האמריקאית בענייניה והפנייתה לאזורים אחרים בעולם. כוחות שמאליים המתנגדים לארצות הברית הצליחו להגיע לשלטון ברוב מדינות אמריקה הלטינית, כולל מדינות שנחשב כי אינן מסוגלות להתנתק מהברית עם וושינגטון, כגון ארגנטינה, מקסיקו וקולומביה.
כהונתו הראשונה של טראמפ סימנה את חזרת הזרם הבדלני האמריקאי, אותו זרם שאליו השתייך גם הנשיא מונרו. במהרה פנתה המדיניות האמריקאית לסווג מחדש את קובה כמדינה תומכת טרור, להחריף את המצור עליה, ולתמוך בזרמים ימניים־שמרניים במדינות אמריקה הדרומית. הדבר החל בברזיל בתמיכה במועמד הימין ז’איר בולסונרו, ובהמשך בתמיכה במחאות שהובילו להפלתו של איבו מוראלס בבוליביה.
עם חזרתו לכהונתו השנייה, פתח טראמפ בתמיכה בנשיא ארגנטינה חאווייר מיליי בבחירות האמצע לבית הנבחרים, והצהיר כי אם מפלגתו של מיליי לא תצליח, תשקול ארצות הברית לבטל את סיועה לארגנטינה בהיקף של 20 מיליארד דולר. מפלגתו של מיליי זכתה ב־40% מהקולות, בעוד שהמפלגה הפרוניסטית קיבלה 31%.
התמונה חזרה על עצמה בהונדורס, שם קרא הנשיא טראמפ בפומבי לתמוך במועמדו נסרי אספורה, שאותו תיאר כ“הידיד האמיתי היחיד של החירות”, והצהיר כי לא ישתף פעולה עם מונקאדה ה“קומוניסטית”, בעלת בריתם של כנופיות הסמים וההגירה הבלתי חוקית. המנגנון הטכנולוגי האמריקאי התערב בספירת הקולות, מה שהוביל את המועמד הימני האחר, סלבדור נסראללה, לדבר על גניבת הבחירות באמצעות מניפולציה של מערכת המידע. עמדה זו זכתה לתמיכת מועמדת השמאל, שקראה לבטל את התוצאות המזויפות, אשר פרסומן הסופי ארך יותר מעשרה ימים.
האירועים עברו לצ’ילה, שם התערבה ארצות הברית באופן ישיר באמצעות איומים במצור ובסנקציות, ובאופן עקיף באמצעות תמיכה בכנופיות סמים ופשע מאורגן המקושרות לחוגי המודיעין האמריקאיים. תמיכה זו הובילה לעלייה חדה באלימות ברחובות הערים בצ’ילה. המועמד הימני חוסה אנטוניו קסט הציג תוכנית הדומה לזו של הנשיא טראמפ, שהתמקדה בהגברת הכוחות הביטחוניים ובגירוש מהגרים, במיוחד מוונצואלה, שאותם האשים באחריות להתפשטות הפשע המאורגן.
לנוכח הלחץ הכלכלי והפוליטי האמריקאי, ההתערבות הישירה באמצעות כנופיות פשע מאורגן, והכוחות הפוליטיים המסורתיים הקשורים בקשר הדוק לאינטרסים האמריקאיים, הצליחו הכוחות הלאומיים־שמאליים לשמור על נוכחות בזירה הפוליטית ולגבש אופוזיציה המסוגלת לבלום את השינויים שהימין מבקש לקדם.
השגת 42% מהקולות בידי המועמדת הקומוניסטית ג’נט חארה בצ’ילה, ו־20% בידי המועמדת מונקאדה בהונדורס, נחשבת להישג משמעותי נוכח הקמפיין האמריקאי האגרסיבי נגד מדינות אמריקה הלטינית והמרכזית. האיום והמצור שמטילה ארצות הברית על ונצואלה, באמצעות הצי הגדול ביותר שנפרס אי פעם באזור הקריביים, היו המסר החד ביותר שהעבירה וושינגטון לעמי אמריקה הדרומית – לכל מי ששוקל למרוד בעמדה האמריקאית.
ארצות הברית לא ניצחה, אלא הטרור והבהלה שהפיצו הפשע והטרור האמריקאים כן. השמאל לא הפסיד, אלא העמים שצעדתם לעבר חופש ועצמאות אמיתיים שובשה, אכן הפסידו. אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שהניצחון הסופי תמיד שייך לעמים.