יחיאל חזן זוכר היטב את הרגע. זה היה בכנס פעילים של צחי הנגבי, שבועות לפני פריימריז הליכוד ב־2022 – הראשונים של טלי גוטליב. היא עמדה בכניסה לאולם, לחצה ידיים וביקשה בקול ברור: "אני רוצה שתצביע לי".
כשהגיעה לחזן, חבר מרכז ותיק וח"כ לשעבר, הוא לא התחמק.
"אני לא אצביע לך", אמר לה בפנים, מול כולם. "למה?" שאלה. "כי את ביביסטית. ואני ליכודניק – לא ביביסט".
זו לא הייתה רק עקיצה, אלא שיעור פוליטי. הליכוד, מבחינתו, אינו אדם אחד. מאז אותו רגע, חזן טוען, גוטליב הבינה משהו בסיסי על המפלגה: ליכודניקים מעריכים מי שמאתגר את בנימין נתניהו בלי לבזות אותו – ובעיקר, מי שלא מוכן להיות בובה.
"יכול להיות שהפעם אצביע לה", הוא אומר היום. "אנשים אוהבים את הדוגריות שלה, את המאבק שלה על הרפורמה המשפטית, ואת זה שהיא לא מפחדת להגיד מה שהיא חושבת – גם כשזה נוגע לראש הממשלה. היא מדברת בלי פחד, ולכל הכיוונים".
ואולי זה לב הסיפור. בליכוד של 2025 כולם מדברים על טלי גוטליב. בתוך המפלגה היא צוברת אהדה בקצב מואץ, עד כדי כך שסקרים פנימיים ופעילי שטח מרכזיים כבר מהמרים עליה כמועמדת לצמרת הרשימה בפריימריז הבאים. מתחת לפני השטח מתנהל קרב שקט אך חריף: מי תהיה האישה הבכירה בליכוד – השרה מירי רגב, שמדורגת כיום במקום השמיני, או גוטליב, ששובצה רק במקום ה־25 כהבטחת ייצוג, אך הפכה לשחקנית משמעותית.
הזינוק של גוטליב אינו תוצר של אמירה אחת או עימות נקודתי, אלא של ה־DNA הליכודי העכשווי: מפלגה דרוכה וחשדנית, שמשוכנעת פעם אחר פעם שהיא מנצחת בבחירות – אך לא באמת מושלת. מערכת המשפט, ביטחון הפנים, הכלכלה – התחושה היא של חסימה מתמדת. אל תוך הוואקום הזה נכנסה גוטליב, לא כמפשרת אלא כמסירת מסכות.
התיוג שלה כ"קולנית" מחמיץ את הנקודה. עוצמת הקול אינה תופעת לוואי – היא המסר. גוטליב נכנסה לכנסת בלי ועדי עובדים, בלי דילים עם ראשי ערים ובלי קבלני קולות. במקום זאת היא נשענה על נוסחה אחת: לזהות את העצב החשוף של הבייס – וללחוץ עליו שוב ושוב.
"זה בדיוק מה שקורה בשטח", אומר שמעון בוקר, חבר מרכז ליכוד ותיק ולשעבר סגן ראש עיריית באר שבע. "הסקרים הפנימיים קולעים למה שכולם מרגישים". לדבריו, גוטליב היא כוח שלא ניתן "להנדסה מלמעלה". היא גם לא נשענת על אותם 35%–40% של הפוליטיקה המאורגנת – ועדי עובדים ומפקדים גיאוגרפיים – אלא על מה שהוא מכנה "המצביעים החופשיים".
"הליכודניקים הם לא ביביסטים כמו שמציגים אותם", הוא אומר. "הם יודעים מה הם רוצים".
גוטליב עצמה מצהירה שוב ושוב: "אין לי דילים – ולא יהיו לי דילים. יהיו דילים על הראש שלי". גורם פוליטי בכיר בליכוד, שמאגד אלפי מתפקדים שאינם צפויים להצביע לה, מודה: "היא באמת מאמינה בזה. זו גם אסטרטגיה. אם אתם אוהבים את המוצר – קחו אותו. קשה שלא להעריך את זה".
אבל בליכוד, כל עלייה של מועמד היא ירידה של מישהו אחר – וזה כבר איום. "העובדה שהיא לא מתחברת תפגע בה", אומר אותו גורם. "האם זה יוציא אותה מהרשימה? לא. לדעתי היא תהיה האישה הראשונה".
אחרים זהירים יותר. "בלי דילים קשה מאוד להגיע לצמרת", אומר שר בליכוד. "האהדה ברורה, אבל מכאן ועד עשירייה ראשונה – זה כבר סיפור אחר".
גם חזן מצנן: "הקולות החופשיים לא יספיקו לה לעשירייה. אם כן – זה יהיה נגד כל הסיכויים". הוא מזכיר את בנו, אורן חזן, שזכה באלפי קולות חופשיים אך נשרף בדילים. "כולם רימו אותו. גוטליב? יחסלו אותה", הוא קובע.
גוטליב עצמה סבורה שהכתרתה המוקדמת ל"אישה הראשונה" רק מזמינה עליה אש: דילים נגדיים, תדרוכים וקמפיינים שליליים. "הרבה מאוד ח"כים ושרים לא יתנו לה להגיע לצמרת", אומר חזן. "זו תחרות אכזרית על מקום".
אז איך ח"כית שמצהירה שהיא מחוץ למשחק הדילים, שמכעיסה מוקדי כוח ושורפת גשרים – ממריאה בסקרים? התשובה הראשונה: תוכן – המאבק במערכת המשפט. השנייה: סגנון – פרובוקציה והליכה על הקצה. והשלישית: סירוב עיקש להתכופף בפני מנגנון העסקנות.
"זו דרישה עמוקה הרבה יותר מסגנון", אומר ח"כ עמית הלוי. "זו תביעה לדמוקרטיה קלאסית – להחזיר את ההכרעה לעם, לא לשופטים ולא לפקידים. בלי חצי, בלי בערך".
בליכוד, כך נראה, השאלה כבר אינה אם טלי גוטליב היא תופעה – אלא אם המפלגה מסוגלת להכיל תופעה שלא משחקת לפי הכללים.