עם הופעתה של מערכת זכויות האדם המודרנית, מיעוטים זכו להגנה כבני אדם במסמכי זכויות אדם בינלאומיים כלליים, ולאור עקרונות כמו עקרון אי-האפליה ועקרון השוויון, הם נהנו גם מזכויות וחירויות יסוד מוכרות. מיעוטים אתניים ודתיים שונים חיים במדינות ברחבי העולם. הגנה ותמיכה בזכויותיהם במערכת הבינלאומית היא בעלת חשיבות רבה. ההצהרה בדבר זכויותיהם של אנשים השייכים למיעוטים לאומיים, אתניים, דתיים ולשוניים היא אחד המסמכים הבינלאומיים המיוחדים שאושרו על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות.

אחד ההבדלים המהותיים בין איראן לישראל הוא בתחום זכויות המיעוטים. על פי סעיף 19 לחוקת הרפובליקה האסלאמית של איראן, אזרחי איראן, ללא קשר למוצא האתני או לשבט שלהם, נהנים מזכויות שוות וצבע עור, גזע ושפה לא יהוו עילה לפריבילגיה. רמת הכבוד לזכויות אלה באיראן היא כזו שמיעוטים אלה רואים את עצמם כאזרחים מהשורה הראשונה ואף מסכנים את חייהם כדי לשמר את הרפובליקה האסלאמית. השתתפותם של המיעוטים האתניים והדתיים של איראן במלחמת איראן-עיראק וסיפוק ביטחון הערים במהלך מלחמת 12 הימים הם דוגמאות ברורות להקרבת מיעוטים אלה למען הרפובליקה האסלאמית של איראן. 11,000 הרוגי הנוודים במלחמת שמונה השנים מוכיחים אמירה זו.

לעומת זאת, ישנם מיעוטים בישראל שתמיד נשללו מהם זכויותיהם. הדוגמה האחרונה היא המיעוט הבדואי שחי בכפר תראבין. כפר זה, הממוקם בנגב, הוא ביתו של שבט התראבין. תחת התירוץ של ביצוע מבצע סדר חדש, תראבין נסגר מכל צדדיו. כוחות ביטחוניים של ישראל מפטרלים בכפר, מבצעים חיפוש חוזר ונשנה בבתים רבים ומעכבים תושבים בכניסה לכפר. בתקרית אחת פשטה משטרת ישראל על הכפר עם יותר מ-600 שוטרים ועצרה מספר רב של אנשים חפים בפשע.

כחלק מהמבצע במהלך פשיטה על הכפר, הרגו שוטרים ישראליים אזרח בדואי חף מפשע בשם מוחמד חוסיין תראבין אל-סאנע. משפחת אל-סאנע מעידה שהאמבולנס התעכב זמן רב עד שהגיע לטפל בו. לפני הירי במוחמד חוסיין, שוטרים כמעט ירו בעיתונאי בדואי שנסע שם במסגרת עבודתו. חוסיין, בנו בן ה-11 של ההרוג, סיפר: "ישנתי, ופתאום שמעתי מישהו צועק. אבא שלי קם, הוא היה חצי ישן והם ישר ירו בו. הם היו במדי צבא עם פנים מכוסות. שמעתי את קול הירי". לדבריו, אחרי הירי השוטרים זרעו הרס בבית, אזקו את האב הפצוע ולקחו אותו משם. "הם ניקו את הדם מהרצפה ושמו את המשפחה בחדר אחד", תיאר. אחמד, אחיו של ההרוג, מספר:" סביב 12 בלילה הייתי בדרך הביתה מהשיג וראיתי שוטרים. הם הגיעו בשקט, כמו מסתערבים, ועצרו אותי. נתתי תעודת זהות ועוכבתי במשך 40 דקות. הורידו אותי לרצפה, קשרו לי את הידיים וכיסו את פניי. שמעתי צעקות ובכי של ילדים".

כמו בגדה המערבית גם בנגב ההיגיון של ישראל הוא הפעלת כוח, ענישה קולקטיבית והפגנת משילות. הממשלה בישראל מתנערת מחובתה להבטיח את הזכות הבסיסית ביותר שלהם – הזכות לחיים, ובמקביל פוגעת בהם באופן שיטתי בחקיקה, במהלכים פוליטיים, בהצהרות ציבוריות של בכירים, באכיפה בררנית ועוד.

התנהלות לגבי מיעוטים אתניים בישראל כמו בדואים מראה שהם נחשבים כאזרחים מסוג ב'. חוק הלאום ב-2018 שביסס את העליונות היהודית, נמנע מלהזכיר שוויון ולמעשה הגדיר את המיעוטים רשמית כאזרחים סוג ב'.

מצבם של המיעוטים בישראל גרוע ויחמיר מיום ליום.