המאמר צייר תמונה קודרת של מערכת המשפט ה"גזענית" השולטת בפועל בישראל, שבה ערבים מטופלים כאשמים עוד לפני סיום החקירה, בעוד שיהודים, ובמיוחד מתנחלים, נהנים מקלות עד כדי חסינות כמעט מוחלטת מעונש.
לוי מתחיל באירוע טרור בעיר ירושלים שבו נהג אוטובוס ערבי הואשם בניסיון לרצוח קבוצת נערים, כדי להראות שהמשטרה קיבלה מיד את האישום ברצח מדרגה ראשונה, לפני שחזרה בו מאוחר יותר.
המחבר מתח ביקורת חריפה על התבטאויותיהם הפרובוקטיביות של שרים, כולל שר התרבות מיקי זוהר, הוא גזר עליו דין מוות לפני תחילת החקירה.
לוי תיאר את התנאים הקשים שחווים עובדים ערבים, המתמודדים מדי יום עם השפלה וגזענות במקום עבודתם וציין כי הנהג נתקף פאניקה והתקשר למשטרה כדי לבקש עזרה, אך ללא הועיל.
והמחבר השווה את מהירות הגשת כתב אישום נגד נהג ערבי לאיטיות השיטתית במשפטם של מתנחלים שהרגו פלסטינים מול המצלמה, שם חולפים חודשים מבלי שמוגשים נגדם כתבי אישום ותיקים נסגרים לעתים קרובות ללא מתן דין וחשבון.
ולוי המשיך ואמר כי מה שקורה אינו טעות חולפת, אלא עדות למערכת שלמה של הפרדה גזעית, הבנויה על שתי מערכות משפט שונות: אזרחית ליהודים וצבאית לפלסטינים.
הוא אישר כי דיכוטומיה זו היא העדות הברורה ביותר לכך שישראל נמצאת בדרך מהירה לקידוש מציאות האפרטהייד.
והוא סיכם כי מה שקרה לנהג האוטובוס אינו יוצא מן הכלל, אלא מודל למה שהפך לכלל: ""בישראל, ערבי אשם עד שיוכח חפותו, אם מלכתחילה הוא מקבל את הרשאה להוכיח את חפותו".