הארץ: צבא ישראל אינו ערוך ואינו מצויד לוגיסטית למבצע קרקעי בעזה.
כותב הכתבה ב"הארץ" חושף את המחסור האדיר במחסני הצבא, אותו גילה במקרה לאחר פוסט בפייסבוק, הוא הזדעזע מהמחסור העצום בשריון למתגייסים, בנוסף לציוד בסיסי נוסף.
אורי משגב כתב בעיתון "הארץ" ביקורת על המחסור העצום בלוגיסטיקה, ציוד וציוד של "צבא ישראל", ותקף את הטוענים כי חנויות "הצבא" המיועדות למקרי חירום מלאות, וכינה אותו שקרן פרובוקטיבי.
בשעת בוקר מוקדמת קיבלתי הודעה מהמורה והמנטור שלי, האלוף (מיל') דוד עפרי, מגדולי המפקדים לשעבר של חיל האוויר, סגן הרמטכ"ל ומייסד המל"ל.
עפרי כתב במכתב: "להערכתי, אנו עובדים על פי תוכנית שהוכנה עבורנו. התקרית הכואבת האחרונה תוביל את ישראל להגיב בכניסה לעזה, ולאחר מכן כשאנחנו מעורבים עמוקות, חיזבאללה ויהודה ושומרון ( הגדה המערבית) יתחיל".
הוא הוסיף: "עזה היא המלכודת שאנחנו נכנסים אליה. עזה היא לא איום קיומי. אלא, אפשר לטפל בה מהאוויר ובאמצעות לחץ כלכלי. אם ניכנס לעזה, המלכודת עלולה לגרום לאיום קיומי".
קצת הופתעתי. במיוחד שבמהלך השנה האחרונה ניהלתי סדרה ארוכה של שיחות עם אפרי, שהוא לדעתי מודל של איזון, קרירות והבנה אסטרטגית. שאלתי אותו: "האם הימנעות מתגובה קרקעית לא תהיה חולשה אסטרטגית עצומה, לאחר טבח שכלל פלישה קרקעית, כיבוש בסיסים והתנחלויות והרג המוני של אזרחים וחיילים?"
אפרי השיב: "פלישה קרקעית תקפה רק אם אתה נשאר שם, וזה עונש אסטרטגי מצד שני. פלישה ויציאה קרקעית לא תהיה ענישה יותר ממה שמושג מהאוויר או בארטילריה, אבל תהיה יהיו הרבה נפגעים ואנחנו לא יודעים מתי נצא".
כותב המאמר, אורי משגב, אומר: "אני לא מומחה באסטרטגיה, אבל במהלך היום הגעתי למסקנה שעפרי צודק, ושלא צריך להיכנס עכשיו לעזה, אלא מסיבה טריוויאלית לחלוטין: הצבא הישראלי לא מצויד ולא ערוך לוגיסטית למבצע קרקעי".
אני מרשה לעצמי לפרט זאת רק בגלל מה שהקדשתי לו כמעט את כל היום האחרון (עם הפסקה של כמה שעות שינה מסויטות, שבמהלכן חלמתי שאני אבלה על קצין שנהרג בשבת בקרבות גבורה וייאוש ב ההתנחלויות המקיפות את עזה).
אולי מתוך תחושת משמעות באסון, ואולי גם מתוך צורך אנושי בהדחקה, הקדשתי את עצמי ליצירה וניהול של חדר מלחמה וירטואלי. זה קרה לאחר שקיבלתי מספר מכתבים מלוחמים ובני משפחותיהם על המחסור בציוד לחימה ומיגון. החלטתי לנסות לעזור.
העליתי פוסט בפייסבוק עם טקסט קצר וכתובת המייל שלי, וביקשתי מהם (כלומר החיילים) ליצור איתי קשר לגבי הציוד החסר מחד ונכונות לתרום מאידך.
ואז התחיל המבול; במהלך 24 השעות האחרונות קיבלתי אינספור הודעות, מיחידות חובה ומלוחמים בסדיר ובמילואים, עם בקשות להשלמת ציוד לא זמין, עשרות סוגים שונים, ציוד מגן, ציוד לחימה, ביגוד תרמי, ציוד רפואי, פנסים, סוללות. ועוד הרבה.
הכי בולט, והכי מפחיד, הוא היעדר שריון. זהו ציוד מגן אישי חיוני ומציל חיים. שליחת לוחמים לקרב בלי זה אומר לגזור עליהם דין למוות אם ייפצעו.
בבוקר, כשגיליתי את עומק הבעיה, יצרתי קשר עם ברואי למברט, חייל מילואים נגד טרור וסבל לוגיסטיקה שהקים בעצמו חדר מלחמה דומה בשם עזרה עכשיו!
במהלך היום הצליח למברט לגייס מתנדבים שבנו אז מאגר מידע יעיל וממוחשב. השאלות לא הפסיקו לזרום.
הבנו שחסרים ממש אלפי מגנים, ושהמלאי של היצרנים בישראל אזל. התחלנו לחפש אותו בארצות הברית ובסין.
בשלב מסוים, כשגילתה שאני עובדת עם גרון חנוק ועיניים דומעות, היא שאלה אם יש לי שוב סיוט, והאם זה יכול להיות אמיתי.
האם ישראל באמת מתכוננת לפלוש לעזה, ובמקביל להילחם בחיזבאללה, כאשר לחיילים אין מגנים ופנסים? בעוד יחידות מילואים שלמות פרוסות בגבול הצפון ואף אחד לא צייד את החיילים בלבוש מתאים לתנאי הקור והאקלים?
ואז התחילו להגיע הזמנות לאוכל חם. יחידות במגזר הדרום והצפון שאלו אם ניתן לספק להם מזון. התקשרתי למסעדות שהכרתי והתחלנו להעביר אוכל לנקודות איסוף בעזרת מתנדבים. מעת לעת הצצתי במופי החדשות על הקרבות בעוטף עזה, רשימות ההרוגים, מחלצות הטילים והזחילה המבישה והפושעת של בני גנץ לממשלת הכישלון.
מדי פעם הגיעו בקשות קטנות וספציפיות. שברת את ליבי. אמא של חייל ביקשה נעלי חי"ר, מידה 43. דיברתי עם בנה והתברר שהוא עובד בגזרת ג'נין כבר כמה ימים עם נעלי ספורט. גם אחותו של לוחם מחטיבת גולני ביקשה בשמו כפפות לחימה.
יחידת חילוף משוריינת ביקשה גנרטור, מחלק כוח ועוד הרבה הרבה הרבה יותר.
הנכונות והנדיבות של "עם ישראל" מרגשת, אבל לוגיסטיקה צבאית לא צריכה להיות עבודה של מתנדבים או אפילו תורמים.
בשלב מסוים, אנשים כתבו לי שהפעילות הזו ברשתות החברתיות מייאשות וחושפת את החולשה שלנו בפני האויב. היו שציינו בפניי ששחקנים צבאיים טוענים באולפנים שחנויות החירום מלאות, ושלא חסר חומר.
הרשו לי לומר בעדינות שלפי מאות השיחות שקיבלתי אתמול בטלפון ובמייל, מדובר בשקר מוחלט.
אני לא מבין לאן הולך התקציב השנתי של המיליארדים של צבא ישראל. אני לא מבין איך הגענו שוב לנקודת הפתיחה הלוגיסטית של מלחמת יום הכיפורים (מלחמת אוקטובר 1973) ומלחמת לבנון השנייה.
אני אומר רק דבר אחד לראשי "ישראל" והצבא: "אל תצאו לעזה כל עוד לא מספקים ללוחמים שלנו מגנים קרמיים".
