לאחרונה פורסמה אסטרטגיית הביטחון הלאומי החדשה של ארצות הברית לשנת 2025, המסבירה את תפיסת ארה"ב את העולם ואת סדרי העדיפויות שלה בתחומי הביטחון, הפוליטיקה, הכלכלה והטכנולוגיה. המסמך נחתם על ידי הנשיא טראמפ ושיקף את גישתו לארבע השנים הקרובות.
וזאת יש לומר: טראמפ הוא "איש של עסקאות". הוא רחוק מעיסוק באסטרטגיה ותכנון ארוך טווח; מטרתו היא רווח מהיר. התנהלותו בחודשים האחרונים של כהונתו סותרת לחלוטין חלקים ניכרים ממה שמופיע במסמך.
במקום להתחרות באופן כלכלי רחב מול מדינות העולם, התמקד טראמפ במלחמות סחר בלבד במטרה להפיק רווח מהיר—even אם הדבר אינו מועיל בטווח הארוך.
המסמך כולל 33 עמודים, והוא מתמקד במספר נושאים מרכזיים. לשני עמודים הוקדש נושא המזרח התיכון—ובהם תיארה ארה"ב את חזונה לעתיד האזור בצל הסכסוכים, ואת כיווני המדיניות הצפויים של וושינגטון.
נהוג שארצות הברית מעדכנת את אסטרטגיית הביטחון הלאומי שלה אחת לארבע שנים. היה צפוי שהמסמך הבא יפורסם בשנת 2026, אך טראמפ הקדים את פרסומו, תוך ניצול הרוב הרפובליקני בקונגרס. המסמך פורסם ב־4 בחודש.
המסמך האחרון לפניו פורסם באוקטובר 2022 תחת הנשיא ביידן. גם בשנת 2018 הקדים טראמפ את פרסום אסטרטגיית הביטחון הלאומי, שהיה אמור להתפרסם בשנת 2019, לאחר שאובמה פרסם את האסטרטגיה הקודמת ב־2015.
המסמך החדש מתמקד בעיקר בחיזוק הביטחון הפנימי והגנת הגבולות, תוך הצבת יבשת אמריקה בראש סדר העדיפויות האסטרטגי—כולל פרשנות מחודשת של "דוקטרינת מונרו" בגרסה מעודכנת.
הוא כולל גם יעד מרכזי של חיזוק הביטחון הכלכלי באמצעות החייאת מגזר הייצור. סין מוצגת בו כיריבה כלכלית, לא כאיום אידאולוגי. בתחום הצבאי, האסטרטגיה שואפת לחלוקה מחודשת של הנוכחות האמריקאית בעולם בהתאם לסדרי העדיפויות החדשים.
לפי המסמך, המדיניות האמריקאית אינה מבוססת עוד על עימותים אידאולוגיים. וושינגטון שואפת לכונן קשרים מסחריים איתנים עם מדינות שונות בלי לנסות לשנות את משטריהן. הזירה הכלכלית מוצגת כזירת התחרות המרכזית, והיעד האמריקאי הוא יצירת יתרון ארוך טווח באמצעות בריתות כלכליות חזקות ויעילות יותר.
המסמך נושא גם אופי ייחודי: שילוב מפורש של המילה "אלוהים" (GOD), דבר שכמעט ואינו מופיע במסמכים רשמיים—חוץ מתקופתו של טראמפ. הדבר בלט באסטרטגיית הביטחון מ־2017 ושוב באסטרטגיה של 2025, ומשקף מגמה שמרנית המאפיינת אותו.
חזרת ההגמוניה
טראמפ נשען בנאומיו על מה שניתן לכנות "הטעיה שיטתית". המסמך טוען שהאסטרטגיות האמריקאיות בתקופת פוסט־מלחמת־הקרה התבססו על עמימות אסטרטגית ועקרונות לא ברורים. עוד נטען כי ארה"ב נשחקה כתוצאה מהמדיניות שביקשה להפוך אותה ל"שוטר העולם", שמטפל בכל בעיה בכל מקום.
המסמך סוקר את התקופה שבין 1991 להיום—34 שנה—שבה כיהנו בארה"ב שישה נשיאים: שלושה רפובליקנים ושלושה דמוקרטים, כך שהתקופה מתחלקת כמעט שווה בין שני המחנות.
כאשר טראמפ מצהיר שהמיקוד יהיה מעתה על חצי הכדור המערבי ועל האוקיינוסים ההודי והפסיפי — אין בכך חידוש. מדובר בשחזור רעיונות ישנים בלבוש חדש.
רעיון "אמריקה תחילה", שטראמפ טוען שהוא בעליו, מקורו למעשה בדוקטרינת מונרו משנת 1823, שעמדה על חשיבות ההתרכזות באינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב ועל בידוד מוחלט של מדינות אירופה מהשפעה באמריקה הלטינית והצפונית—במטרה להפוך את ארה"ב לקוטב מרכזי בסדר העולמי.
הגרסה המחודשת של טראמפ לדוקטרינת מונרו
המסמך מציג שלוש אבני יסוד:
א) השבת העליונות – הבטחת שליטה אמריקאית מלאה על חצי הכדור המערבי.
ב) מניעת חדירה עוינת – מניעת נוכחות צבאית או ביטחונית של מעצמות כמו סין ורוסיה בקרבת ארה"ב.
ג) שליטה על נכסים – הגבלת יכולתן של מדינות זרות לשלוט בנכסים חיוניים או בתשתיות במדינות הקרובות לארה"ב.
סדרי עדיפויות חדשים
המסמך מציין כי במשך יותר מחצי מאה הייתה מדיניות החוץ האמריקאית ממוקדת במזרח התיכון, שהיה עדיפות עליונה.
הדבר נבע ממספר סיבות ברורות: האזור היה במשך עשרות שנים המקור העיקרי לאנרגיה עולמית, זירת מאבקים בין מעצמות, ומוקד של סכסוכים שעלולים היו להתרחב ואף לאיים על חופי ארה"ב.
המסמך מוסיף כי דינמיקות אלו עברו שינוי מהותי בהווה, כאשר שתי תכונות מרכזיות לפחות נעלמו. הגיוון במקורות האנרגיה העולמיים הפך לבולט במיוחד, מה שהוביל את ארצות הברית להפוך שוב ליצואנית אנרגיה נטו. נוסף לכך, השתנתה טיב התחרות בין המעצמות — והיא הפכה לתחרות בין כוחות גדולים, סביבה שארצות הברית משקיפה עליה ממעמד של עוצמה, מעמד שמתחזק בעקבות הצלחות ממשל טראמפ בהחייאת הבריתות האסטרטגיות במפרץ ובמדינות ערב נוספות, וכן עם "ישראל".
המזרח התיכון
המסמך מציין כי הסכסוך ממשיך להיות גורם אי-היציבות המרכזי במזרח התיכון, אך מצביע על כך שהבעיה כיום פחות חריפה מכפי שמשתקף בכותרות התקשורת.
עוד נטען כי המזרח התיכון כבר איננו מוקד קבוע של מדיניות ארה"ב. עם זאת, וושינגטון ממשיכה להדגיש את מחויבותה לביטחון "ישראל", ליציבות אספקת האנרגיה ולהגנה על נתיבי השיט.
המסמך מסביר את הצורך בצמצום מעורבותה הישירה של ארה"ב באזור, תוך הדגשה כי התלות האמריקאית בנפט המפרץ ירדה בצורה משמעותית.
המדיניות האמריקאית החדשה מבוססת על גישת "ריאליזם גמיש" — כלומר, ארה"ב לא תנסה לכפות מודל פוליטי או חברתי כמו דמוקרטיה מערבית על מדינות האזור, אלא תעדיף העדפת אינטרסים כלכליים, ביטחוניים ואסטרטגיים.
לגבי סוריה, ארה"ב סבורה כי המצב במדינה עדיין שברירי, וכי יציבותה דורשת סיוע של ארה"ב, טורקיה, "ישראל" ומספר מדינות ערביות, במקום התערבות אמריקאית ישירה וניהול מלא של המשבר כפי שנעשה בעבר.
סוריה נתפסת כמרחב אסטרטגי במסגרת מאבקי כוח אזוריים ובינלאומיים, ולכן ארה"ב כבר אינה רואה בה תיק מרכזי במדיניות החוץ שלה כפי שהיה בעבר.
המוקדים העיקריים של המדיניות האמריקאית יישארו: ביטחון "ישראל", ביטחון האנרגיה, נתיבי השיט, והמאבק בטרור.
וושינגטון לא תעסוק בשיקום סוריה ולא תנסה לכפות בה מודל פוליטי חדש. ההתנהלות תהיה ריאליסטית — על בסיס אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים בלבד.
כל שינוי שיתרחש בסוריה יהיה תוצאה של מאזן הכוחות האזורי והבינלאומי, ולא של תכנון אמריקאי ישיר כפי שהיה בתקופות קודמות.
לגבי איראן, המסמך טוען כי איראן — המתוארת בו כ"הכוח המרכזי המערער את היציבות" — נפגעה משמעותית מהמבצעים הישראליים מאז 7 באוקטובר 2023. כמו כן נטען שהמבצע "פטיש חצות", שהורה עליו הנשיא טראמפ ביוני 2025, גרם לפגיעה נרחבת בתוכנית הגרעין של איראן.
תפיסה זו מאמצת את הנרטיב האמריקאי־ישראלי, בעוד שהמציאות מראה כי התקיפה לא השיגה את יעדיה, כפי שמעיד הדיבור על היערכות לתקיפה נוספת נגד טהראן.
אפריקה והים האדום
המסמך מתאר את אפריקה כאזור אסטרטגי בעל חשיבות עצומה לביטחון הלאומי האמריקאי — במיוחד בתחום המאבק בטרור ובהתמודדות מול השפעתה העולה של סין. המדינות המרכזיות המופיעות הן: סודאן, סומליה, אריתריאה, קונגו הדמוקרטית, רואנדה ואתיופיה — הנחשבות למוקדי מפתח אינטרסנטיים.
המסמך מדגיש את הצורך בהגברת מאמצי הלחימה בטרור, במיוחד באזור הסאהל והסהרה, לצד חיזוק מסגרות שיתוף הפעולה הביטחוני, הכלכלי וההתפתחותי — במטרה לקדם יציבות רחבה יותר.
שינוי סדרי העדיפויות
בשנת 1991 התמקדו האסטרטגיות האמריקאיות ב"לב האירופי" מול ברית המועצות, והדבר כלל פריסת בסיסים ברחבי אירופה והעולם.
ב־2010, תחת אובמה, הוסט המיקוד לאזור אסיה־פסיפיק.
האסטרטגיה החדשה מתחייבת לבצע שינויים בפריסת הכוחות האמריקאיים בעולם, תוך הכוונת משאבים מחודשת לחצי הכדור המערבי — צעד שמשקף ירידה ברורה בחשיבות המזרח התיכון בעיני וושינגטון.
המסמך משתמש בשפה תקיפה כלפי אירופה, ומאשים אותה באיום של "טשטוש זהותה התרבותית" עקב הגירה, תוך קריאה לתמיכה מוגברת במפלגות לאומיות וימניות במדינות היבשת.
האסטרטגיה מביעה התנגדות להרחבת נאט"ו — מה שמכה ישירות בתקוותיה של אוקראינה להצטרף לברית.
שקיעת הציוויליזציה האירופית
המסמך טוען כי היחלשותה הכלכלית של אירופה מלווה בסכנה חמורה יותר: שקיעה תרבותית אפשרית בתוך שני עשורים. הוא מקשר סכנה זו למדיניות ההגירה, המשנה את מבנה האוכלוסייה ויוצרת מתחים.
המסמך מטיל אשמה גם על האיחוד האירופי ומוסדות על־לאומיים, שלטענתו פוגעים בריבונות המדינות, מחלישים את חופש הביטוי ומדכאים אופוזיציה פוליטית. הוא מציין גם ירידה בילודה, אובדן זהות לאומית וחוסר ביטחון עצמי גובר בקרב מדינות אירופה.
המסמך מציין כי מדינות אירופה היו המפסידות הגדולות במלחמה באוקראינה, וכי האיחוד האירופי מצא עצמו מחוץ לתחרות על עיצוב הסדר העולמי החדש מול מעצמות מתפרצות.
סין
סין מופיעה באופן בולט במסמך, 22 פעמים. עם זאת, הפרדוקס טמון בסיווג האיום הקשור אליה. בעוד שהאסטרטגיה של ביידן התמקדה בסין כ"איום מספר אחת" וכמתחרה קיומית, האסטרטגיה של 2025 מסווגת אותה כמתחרה שיש להכיל.
עם זאת, מעמדה כאיום קיומי ישיר אינו בולט או משמעותי עוד כמו קודם. הדגש הוא על דחיפה ליפן ולדרום קוריאה להגדיל את הוצאות הביטחון שלהן כדי להבטיח את הגנת טייוואן, דבר המצביע על כך שארצות הברית ממשיכה במדיניותה שמטרתה "לבס את סין" וליצור בריתות נוספות באזור ים סין הדרומי.
האסטרטגיה האמריקאית מעצבת מחדש את מפת ההשפעה העולמית המבוססת על עקרון "כוח מול אינטרסים". העדיפות אינה מתמקדת עוד בהפצת ערכים דמוקרטיים, אלא בניהול סכסוכים באמצעות שימוש בכוח, הגנה על המולדת מבחינה כלכלית וצבאית, ועידוד בעלות ברית לחזק את הסתמכותן העצמאית.