האפרטהייד של ישראל והמיתוס של המדינה היהודית הדמוקרטית
האסטרטגיה של ישראל להטיל האשמות אנטישמיות על מי שמכנה אותה מדינת אפרטהייד נידונה להיכשל.
בשבוע שעבר הצטרף ארגון אמנסטי אינטרנשיונל הלונדוני ל-Human Rights Watch בניו יורק ולבצלם הירושלמי בכינוי שיטת השליטה הפוגענית והאכזרית של ישראל בפלסטינים אפרטהייד, העולה כדי פשע נגד האנושות.
כצפוי, ישראל ותומכיה גינו את הדו"ח ה"משמיץ" וה"אנטישמי", ודחו את ממצאיו המפורטים והמתועדים היטב כעיוותים מוטים. וכמו שני הדיווחים של בצלם ו-Human Rights Watch, נראה שאיש מהמבקרים לא טרח לקרוא את 280 העמודים שהפיקה אמנסטי, שלא לדבר על טענה נגד התיק האטום שבהם.
הטריפקטה הזו של תיעוד ישראלי, אמריקאי ובריטי תהווה פריצת דרך חשובה ביותר עבור זכויות האדם הפלסטיניות במונחים של עיתוי, קדימות, היקפה, חוקיות, גלובליות, נועזות והשלכותיה.
אכן, העיתוי לא יכול היה להיות קריטי יותר. ארגוני זכויות אדם אלו חשפו את מדינת האפרטהייד של ישראל ככל שיותר משטרים ערבים אימצו אותה, כפי שממשלות מערביות פייסו אותה, וכפי שההנהגה הפלסטינית החסרת בושה נכנעה לה, תוך מזימות ללא בושה נגד פלסטינים אחרים ומחליפה את זכויותיהם עבור היתרי נסיעה ישראלים. על מקורביו.
זו, כמובן, לא הפעם הראשונה שבה אפרטהייד מופעל בעולם. מספר מנהיגים ישראלים, בריטים, אמריקאים ואחרים הזהירו את ישראל מפני ערעור פתרון שתי המדינות על ידי הטלת משטרים משפטיים כפולים ש"ככל הנראה" מהווים אפרטהייד בשטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-1967.
אבל אמנסטי, ארגון Human Rights Watch ובצלם הרחיבו את הטווח מעבר לגדה המערבית ולרצועת עזה, ולראשונה הגישו את התביעה נגד משטר אפרטהייד ישראלי שנכפה על כל הפלסטינים מנהר הירדן ועד לים התיכון.
במקום להסתכל על הפלסטינים כקהילות נפרדות שחוות מערכות שונות של נסיבות, כפי שעושה הדו"ח הלאומי של משרד החוץ האמריקאי על נוהלי זכויות אדם כדי לטשטש את המים, שלושת הארגונים מתעדים את מכלול המדיניות הישראלית והשלכותיה על כל הפלסטינים.
במילים אחרות, הבעיה חורגת הרבה מעבר לכיבוש של 1967 ועד לנישול הישראלי של הפלסטינים ב-1948. וכך, אני מאמין, חייב הפתרון.
הארגון הישראלי, בצלם, התגלה כנושא הלפיד שעורר השראה ועודד את עמיתיו האמריקאים והבריטים ללכת בעקבותיו. כותרת הדו"ח שלו תוכיח כמשנה משחק באופן שבו העולם רואה את הציונות הישראלית: "משטר של עליונות יהודית מנהר הירדן ועד לים התיכון: זהו אפרטהייד".
לא פלא שממשלת ישראל כל כך זועמת. הישראלים בדרך כלל אינם מוטרדים מההאשמה של מתנחלים-קולוניאליזם ואפילו מתענגים על ההשוואה עם, נניח, אמריקה או אוסטרליה, אבל הם סולדים מאשמת האפרטהייד.
ברוח הארס הרגיל של ממשלת בנט, שר החוץ יאיר לפיד טען כי אמנסטי אינו ארגון זכויות אדם, אלא ישות רדיקלית המסתמכת על קבוצות "טרוריסטיות" למידע, ואמר כי "אם ישראל לא הייתה מדינה יהודית, אף אחד באמנסטי לא יעז להתווכח נגד זה".
אבוי, ההיפך הוא הנכון.
זה נורא מסוכן, ולכן נורא אמיץ, שבצלם, אמנסטי ו-Human Rights Watch מדברים בצורה כל כך נועזת ועובדתית נגד העליונות היהודית הממוסדת של ישראל בתקופה שבה ישראל לא מגלה איפוק בשימוש הציני והנפוץ בטענות האנטישמיות. לגנות, להפחיד ואף להרוס את מבקריה המערביים.
מיותר לציין שהדיווחים אינם מסתמכים על קבוצות "טרוריסטים", אלא על ארגוני זכויות האדם הפלסטיניים המוכרים והאמינים בעולם, שממשלת ישראל הצינית הזו כינתה אותם כ"טרוריסטים" למורת רוחה של קהילת זכויות האדם הבינלאומית.
בתגובה לגינוי הישראלי והאמריקאי הרשמי של הדיווחים, היו שטענו שאולי השימוש ב"תוויות שנויות במחלוקת", כמו אפרטהייד, מעכב ולא עוזר לעניין הפלסטיני.
אבל אמנסטי לא הטילה תווית פוליטית כמו, נניח, "השטן הגדול", שטהרן נהגה להתייחס לאמריקה או "ציר הרשע" שבו וושינגטון נהגה להתייחס לאיראן.
היא גם נמנעה מהמלכודות של ציור אנלוגיות, ונמנעה מלהסתמך על השוואת האפרטהייד של ישראל לזה שבדרום אפריקה.
במקום זאת, היא השתמשה בשקידה במילה "אפרטהייד" כמונח משפטי בינלאומי שראשיתה ב-1965 ומעוגנת באמנה הבינלאומית לביטול אפליה גזעית, עליה חתמו ארה"ב וישראל יחד עם יותר מ-170 מדינות נוספות.
עבור אמנסטי, אפרטהייד אינו תווית פוליטית; זוהי המסקנה המשפטית של ניתוח ממצה משלה של הראיות נגד המערכת הממוסדת של הדיכוי והשליטה של ??ישראל על הפלסטינים, ששללה מהם את זכויותיהם הכלכליות והחברתיות במשך עשרות שנים.
כפי שטען פול אובריאן, מנהל אמנסטי ארה"ב, ארגונו מסכים עם ממשל ביידן ש"ישראלים ופלסטינים צריכים ליהנות מאמצעים שווים של חופש, ביטחון, שגשוג ודמוקרטיה" וטוען, "כדי להגיע לשם, המערכת של יש לפרק את הדיכוי שקיים כעת. איך להגיע לשם מבלי לקרוא לזה מה זה. אפרטהייד."
לקח כמעט ארבעה עשורים עד שהקונגרס האמריקני חוקק את חוק האנטי-אפרטהייד המקיף ב-1986, וגם אז, הנשיא רונלד רייגן התמהמה ביישומו לאחר ביטול הווטו שלו. עם זאת, לאחר שהוצג במלואו, הלחץ האמריקאי והמערבי הרחב היה מכריע בפירוק האפרטהייד בדרום אפריקה בתחילת שנות ה-90.
למרבה הצער, ייתכן שהרגע של ישראל בדרום אפריקה עדיין רחוק, שכן היא מגבשת את האפרטהייד שלה במקום לפרק אותו. אבל בפרפרזה על מנהיג ישראלי ידוע לשמצה, פסימיות היא מותרות שהפלסטינים לא יכולים להרשות לעצמם.
בצד החיובי יותר, היהירות של ישראל שוחקת את האהדה המערבית ומרחיקה בעלות ברית מסורתיות, כולל חברים רבים בקהילה היהודית האמריקנית המשפיעה, שכן הקולוניזציה המתמשכת וחדירתה לאדמות פלסטיניות הופכות את פתרון שתי המדינות המועדף על המערב למיושן.
עם מספר כמעט שווה של פלסטינים וישראלים שחיים זה לצד זה, החברה הישראלית תצטרך בסופו של דבר להתמודד עם שאלת הדה-קולוניזציה והשוויון במציאות המעוותת הזו של מדינה אחת, והמערב יצטרך לנקוט עמדה כדי לשים קץ לפטור מעונש של ישראל.
"אינתיפאדת האחדות" באביב שעבר, התקוממותם של צעירים פלסטינים משני עברי הקו הירוק, שהתגברו על הפיצול הגיאוגרפי והפוליטי כדי לחשוף את הכשל של "המדינה היהודית הדמוקרטית" ולדרוש קץ לעליונות היהודית הישראלית, היא תצוגה מקדימה של דברים שיבואו.
ככל שהקרב על דעת הקהל המערבית מתמשך, ארגוני זכויות אדם בינלאומיים עשויים בהחלט לסייע בשינוי האיזון לטובת הצדק בפלסטין. ישראל אולי היא מעצמה צבאית וכלכלית אדירה, אבל היא מאבדת לגיטימציה בינלאומית ועושה זאת מהר.
