"חקירה" ואחריות - בין מה שהכיבוש רוצה לבין מה שצריך לעשות
"הרג מכוון" והוצאה להורג ללא משפט, על ידי שחרור ידו של הצבא והשארת דלת פתוחה למתנחלים הם פשעים שהחוק הבינלאומי יטיל עליהם דין וחשבון על האחראים, ברמת קובעי המדיניות, מקבלי ההחלטות והמבצעים, כפי צורות של פשעי מלחמה, במיוחד מכיוון שהם מתרחשים באזורים תחת מדינת הכיבוש והשליטה בכוחותיה ובאמצעיה השונים היא שליטה מלאה ואפקטיבית על הארץ ועל כל מהלך והיבטי החיים של אזרחיה.
יש צורך לצאת ממעגל ה"הרגל" שיצרה ישראל לקבל את הקהילה הבינלאומית, אפילו את הפלסטינים לפעמים, ולנרמל אותה ולנסות להתקיים איתה בצורת "הקבלה" להמשיך בביצוע פשעים, וכן להתרחק מהם ללא עונש, רק בגלל שהם פשעים שחוזרים על עצמם מדי יום, שכן הכיבוש הישראלי נוהג בדפוסי פשעים חוזרים מדי יום והפיגועים, דרך החזרה עליהם, הוא הצליח ליצור משהו כמו "הרגל" שמוביל לדפוס של ההתמודדות עמו כ"ביטוי טבעי" של הכיבוש, ההופך מדי יום לפעולה יומיומית ולדפוס נורמלי שאינו זוכה לסיקור תקשורתי או למעקב שיפוטי ופוליטי במקרים רבים.פלישות והטרדה חוזרות ונשנות של אזרחים (מחנה ג'נין למשל), הריסת מבנים בפקודות צבאיות, נקמה וענישה קולקטיבית כנקמה ועונש למשפחה ולמדינה המעזה להתנגד לכיבוש, התקפות של מתנחלים על אזרחים ורכוש, עודדו ו העלים עין מצד צבא הכיבוש, ולעתים קרובות עם נוכחותו והגנתו עליהם ועוד עשרות הפרות המייצגות את הדפוס היומיומי "הרגיל" לפי כיבוש.
דפוס התנהגות זה ופשיעה חוזרת הופך אותו לכפוף לסטנדרטים בינלאומיים של אחריות פלילית, ומאשר את קיומם של תקנות וצווים המכוונים על ידי מנהיגים צבאיים ואף פוליטיים (די לאסוף הודעות רשמיות מבנט ללפיד ושקד ואף בן גביר ונתניהו ) לאשר שהמנטליות הזו שהם מביעים, הם אינם מייצגים רק ביטויים פופוליסטיים חריגים, אלא למעשה שיקוף של הנחיות המייצגות את הבסיס לדפוס החוזר של הפשעים וההפרות שבוצעו על ידי הצבא והמתנחלים נגד אזרחים פלסטינים. באופן יומיומי מתמשך וחוזר על עצמו.
הדפוס החוזר ונשנה של הכוונת, תקיפת ותקיפה של העיתונות, מהפצצת מפקדות ועד מכות והגבלות, אפילו הרג, בדיוק כפי שהתבסס פשעי ה"ניטרול" או התנקשויות מכוונות, ונחשב לעניין שבשגרה בתנועות הכיבוש, הנהנה. האישור והתמיכה של דעת הקהל הישראלית כפרקטיקות לגיטימיות מחד גיסא, והעדר אחריות מאידך גיסא, ואי העמדתם לדין של קובעי מדיניות ומבצעי הפשע, שכן מדובר ברציחות בשטח והוצאות להורג ללא משפט. שפת המשפט הבינלאומי וכללי זכויות האדם, ואמנות המשפט ההומניטארי הבינלאומי המסדירות את יחסי המדינה הכובשת עם האזרח הפלסטיני האזרחי הכפוף לכיבוש זה.
על המוסדות הרלוונטיים לעבור להפללת הוצאות להורג כהתנקשויות והרג ללא משפט, ולא לקיים אינטראקציה עם ישראל שהגיעה לקהל ולתקשורת שלה, שעורכת כעת סקרי דעת קהל לציבור על ביצוע חיסולים נגד מנהיגים פוליטיים וצבאיים, כאילו הם ייעוץ במתן שם לרחוב או בחירת צבע שיער מתאים!
במקרה של חיסול שירין אבו עקל'ה, יש להתקדם במהירות ולצאת מהמעגלים שישראל (החשודה המרכזית) רוצה להגביל אליהם את הדיון, על ידי התמקדות ב"ועדת החקירה" ובצדדיה, או התמקדות בהם. "סוג וצורת הכדור" והחייל ש"טעה" או פירוט. חור ירי" מהג'יפ הצבאי! יש להחמיץ את ההזדמנות כדי שהכיבוש ינצל את ה"חקירה" כאמצעי למציאת הצדקות ודרכי פטור מעונש – כפי שקורה בכל פעם.
יש צורך לעבוד על פיתוח אסטרטגיה לאחריות והעמדה לדין של הכיבוש מול המוסדות המבצעים, ההנהגה והפוליטיים שלו, כדי להגיע לכל מי שתרם לקביעת תוכניות, נתן פקודות ויישמן. יש צורך באסטרטגיה חדשה המבוססת על כללים והנחות חדשות, העוסקת בפשע ההתנקשות כפשע בו משולבים כל המרכיבים של פשעי מלחמה, שכן הוא תוצאה של החלטה קודמת (ההחלטה המדינית או הביטחונית). עשוי להגיע לכל רמות ההנהגה שלו מהדרגים הגבוהים ביותר ועד לדרגת היישום בפועל), ואינו תוצר של טעות בשטח או בתיקון ובהתנהגות של אותו חייל או יחידה בודדת בפרט כפי שהכיבוש רוצה.
על החקירה להתבסס על כך שהחייל לא ירה כתוצאה מטעות בהחלטה, אלא ביצע פקודה שנתן קצין, על פי הנחיות פיקודו הצבאי, או מתוך הנחיות פוליטיות לפיה. לקבוע את נהלי הצבא ברמות שונות - זה הבסיס לחקירה. מיקוד תשומת לב והפנה את האורות.
הגיע הזמן לפתח אסטרטגיה ברורה שתעלה את הטיפול בפשעי מלחמה ואת רמת התוקפנות ההולכת וגוברת, ולא להשאיר את העניינים לאיזונים המוטלים על ידי הסכמי הכוח והגישות הפוליטיות שלהם. הגיעה העת לתת דין וחשבון לכיבוש (יחידים ומוסדות) ולהטיל עליו אחריות משפטית ופלילית על נוהגי המתנחלים והתקפותיהם המתגברות, ולטפל בסוגיה בהיותם כפופים לסמכות פוליטית האחראית על כך. פשעים, שכן היא מקבלת ההחלטות על ההתנחלות והגנתה, בנוסף לאחריותה כמדינה הכובשת, המחויבה על פי חוק לספק הגנה לאזרחים פלסטינים ולמנוע את המשך תקיפתם.
מנגד, עלינו לזכור כי חוויות העבר באשר ליכולתה של הרשות הפלסטינית לשאת תיק זה, לעקוב אחריו ולעמוד בלחצים כלכליים ופוליטיים, אינם מבשרים טובות ואינם מעידים על יכולתה לפתח אסטרטגיה זו (מודל גולדסטון, ואחרים). בנוסף להתנסויות בהתמודדות עם חקירות ואחריות פנימית, האמון בהן כמעט ואינו קיים (הוקמו עשרות ועדות חקירה ותוצאותיהן נקברו מבלי שהונפקו, מוועדת החקירה במות הנשיא הפלסטיני. יאסר ערפאת לוועדת החקירה ברצח ניזאר בנת, כולל עשרות ועדות והחלטות שזה לא הוביל לתוצאות ולא הוביל לכל דין וחשבון או להעמדה לדין של העבריינים).
- היא מייצגת הזדמנות חדשה לשקול מחדש ולדרוש העמדה לדין של משטר קולוניאלי. מתרבים דיווחים בינלאומיים החושפים את אופיו הגזעני, ופשעיו הולכים ומסלימים עקב ביטחונו המופרז בקביעות החסינות שהוא מקבל מאמריקה ומממשלות המערב בארצות הברית. כללי - שמוביל פעם אחר פעם לשיתוק וחוסר יכולתם של מנגנונים בינלאומיים בהיעדר רצון פוליטי להפעילם - ולהסלמה של פשעי הכיבוש וההתנהגות בגזענות וביהירות שאין שני לה, כמי שהן מעל החוק הבינלאומי והומניטריות - אנושיות. זכויות ואמות מידה מוסריות.
הגיעה העת לצאת ממערכת הגירעון שיצרו הרשות ומוסדותיה, המונעת את ניצול היכולות והמנגנונים הקיימים, ולעיתים מעכבת כל פעילות למצות אותם, לעיתים בשל לחצים או פשרות בזמנים אחרים. . יש לציין כי העם הפלסטיני ומוסדותיו הם בעלי המומחיות והניסיון הנדרשים לביצוע משימה זו, וכל מה שחסר בהתנסויות יכול להינתן באמצעות רשתות סולידריות גלובליות בכל הרמות המקצועיות והפוליטיות.
העם הפלסטיני זקוק לשביב של תקווה ולהתגלמות אמיתית כדי להגן על זכויותיו על בסיס אחריות ולסיים את תרבות החסינות הרווחת במערכת הבינלאומית בכל הקשור לכיבוש ולמוסדותיו הצבאיים והפוליטיים, המשך מה שרק יגביר את היוהרה ותסלים את ההתקפות יותר ממה שאנו עדים לה היום.
שוב, יש לחזור ולהדגיש את החשיבות של אינטראקציה עם הרגע למרות הכאב, והתמודדות טובה עם פשע בסדר גודל של חיסול מכוון של עיתונאי בשטח. ולבסס תהליך המתעמק במהות הסוגיה, ויוצא מהמעגל שהכיבוש רוצה ללכוד אותנו בו על ידי שינוי מתמיד של גרסת האירועים שלו, המשתיל דרכו את תחושת ההישג ההזויה, ומבסס תחושה בקרב חלק של "הניצחון הפלסטיני" חסר תוצאות מעשיות, ובאמצעות כל זה הכוונת אל-אנואר והתמקדותו ב"סוג הקליע" וההצעה לדעת את מקורו ברמת "החייל שטעה". ובאמצעות זה מניעת חקירת הפשע כדפוס קבוע של נוהגי הכיבוש, לא התחילה ברצח שירין אבו עקילה, ולא תיעצר שם.
האמת ברורה, כל העולם ראה ושמע אותה, ואין לנו צורך בחקירה כדי לגבש את מה שראינו ותיעדנו במצלמות העיתונאים ובעדויות המשולבות שלהם. ועדות החקירה אינן מטרה בפני עצמן, לחגוג את הקמתן - ואין לנו צורך בוועדות והמלצות שגורלן יהיה כקודמיהם בהיסטוריה, אלא תהליך מקצועי לבירור העובדות ותיעודן באופן שיבטיח. כיוון, בתוך אסטרטגיה מקצועית המובילה לאחריות אמיתית על הכיבוש שלא הותיר זכות אלא הופר, ולא הותיר בסיס משפטי הוא חרג ממנה ורמס אותה בצורה עולה, וגסות רוח שההיסטוריה לא הייתה עדה לה.
אנו בעלי הזכות ואסור לנו לתת להזדמנויות לממש את זכויותינו לחמוק מידינו, מתחת לכל טענות ודיונים, ללא קשר לחוויות העבר, ולכל האתגרים שלא יהיו קלים במסגרת הקורס הזה, שהכיבוש יהיה. להילחם ולהתנגד על ידי כל מי שתורם לקנוניה ולחוסר מעש בצורותיו.
הבה נהפוך את ההתנקשות בשירין אבו עקילה לתחנה בהשגת צדק, לא רק כדי להעניש את האחראים, אלא כדי לפתוח אופק להעמיד את הכיבוש באחריות לכל הפשעים שביצע ומבצע נגד העם הפלסטיני מאז הנכבה.
