תוקפנות ישראלית חדשה נגד עזה
חוגי הצבא והמודיעין הישראלים עוקבים בקפידה אחר ההתקדמות של תנועות ההתנגדות הפלסטינית במונחים של יכולות צבאיות וטכניות בשנים האחרונות.
ביום שישי, 5 באוגוסט, החל צבא הכיבוש הישראלי בהתקפה חדשה על תנועות ההתנגדות הפלסטינית בעזה. הפעם התוקפנות התמקדה בתנועת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (GJD). תחת היומרה לבלום את "האיום הקרוב" מצד הג'האד האסלאמי בפלסטין, הצבא הישראלי פתח במסע הפצצות נרחב על רצועת עזה, הכולל התקפות אוויריות וטילים נגד מנהיגי הג'האד האסלאמי בפלסטין ובניינים אזרחיים, מנהליים ותשתיות רבים.
דווח על מותם של עשרות קורבנות ומאות פצועים נוספים, כולל ילדים. בתגובה, ההתנגדות הפלסטינית שיגרה בהצלחה מאות רקטות לעבר מטרות ישראליות שגרמו לכאוס ולשיבוש החיים והכלכלה, במיוחד באזורים הדרומיים של "ישראל". למרות מערכות אבטחת הטילים המתוחכמות שלה, "ישראל" לא הצליחה לחסום את רוב הרקטות הפלסטיניות "הפשוטות".
זה הפך לדפוס בעשור האחרון. מדי שנה או שנתיים, צבא הכיבוש הישראלי תוקף את האזורים הפלסטינים, בעיקר בעזה, גורם נזק חמור ומותיר מאות, אם לא אלפי, הרוגים או פצועים. זה כמו ענישה קולקטיבית המכוונת לעם הפלסטיני על מאבקו הבלתי נלאה נגד הכיבוש. תמיד יש "תירוץ" לכאורה לעורר את התוקפנות, כאשר הישראלים מנסים להציג אותן, מול העולם, כ"הגנה עצמית".
כמו תמיד, ההתנגדות הפלסטינית, הפעם הג'האד האסלאמי בפלסטין, גילתה גבורה ונחישות במאבק להגן על אנשיה מול התוקפנות הישראלית האכזרית. המתיישבים הישראלים לא הצליחו לדחוף את הפלסטינים להיכנע או להניף את הדגל הלבן, למרות הפער ביכולות הצבאיות בין השניים. מלבד ההרס וההרג, הישראלים לא הצליחו להשיג יעדים מדיניים או אסטרטגיים.
חוגי הצבא והמודיעין הישראלים עוקבים בקפידה אחר ההתקדמות של תנועות ההתנגדות הפלסטינית במונחים של יכולות צבאיות וטכניות בשנים האחרונות. בהתחשב בכישלונה לעצור את זה, "ישראל" החליטה שתקוותה הטובה ביותר היא לעכב את התקדמות תוכניות ההתנגדות הפלסטינית על ידי פתיחת מסעות הרס והתנקשויות תקופתיים אלה. ממשלת ישראל וראשי הצבא יודעים היטב שהמסעות הקודמים שלהם לא היו מוצלחים ושתנועות ההתנגדות הפלסטינית לאחר המפגשים תמיד מגיחות חזקות מבעבר, אבל עדיין, הם מתעקשים להמשיך באותה גישה שוב ושוב. הם רוצים להראות לאנשים שלהם שהם עושים משהו, ולא סתם יושבים בחוסר מעש.
נכון שההתנגדות הפלסטינית איבדה מפקדים רמי דרג מסוימים במפגש האחרון, כלומר טייסר אל-ג'עברי וחאלד מנצור, שהיו מנהיגים בכירים בזרוע הצבאית של הג'האד האסלאמי בפלסטין, סראיה אל-קודס. אובדן הקדרים הללו הוא בהחלט מכה לג'האד האסלאמי בפלסטין, זו עובדה. עם זאת, ההיסטוריה האחרונה של תנועות ההתנגדות בעזה מלמדת שדם השהידים מעורר אנשים נוספים להצטרף ולהמשיך את צעדת השחרור הלאומית.
הדור הפלסטיני החדש והמדהים מתהווה. צעירים פלסטינים, בעלי מודעות פוליטית ובעלי השראה לאומית, מוכנים להילחם ולהקריב למען ארצם. ההיסטוריה מוכיחה שלכל דור חדש של מנהיגי ההתנגדות יש לא פחות נחישות וקנאות מהפכנית מהקודם. המנהיגים האייקוניים הנופלים בשדה הקרב אינם "אבודים" כפי שהישראלים עשויים לחשוב, אלא הם הכוח המניע מאחורי ההמשכיות והקידום של תנועת ההתנגדות והמאבק הלאומי. זה ההיגיון הפלסטיני שהישראלים לא מבינים.
מבחינה פוליטית, הפסקת האש שתיווצרה על ידי מצרים משקפת, במובן מסוים, את ההבנה של "ישראל" שהיא לא יכולה לקיים יותר פעולות ארוכות טווח נגד עזה. הטילים מתוצרת מקומית ש"ישראל" לא מצליחה לעצור הם למעשה "הרתעה פלסטינית" שמונעת מ"ישראל" לקיים פעולות ממושכות. כמו כן, הבחין כי הצבא הישראלי לא שם רגל בתוך רצועת עזה. הם לא רצו שום לחימה קרבית ישירה עם לוחמי הגרילה הפלסטינים, שבניגוד לחייליהם, יקבלו בברכה מפגש כזה.
כללי ההתקשרות החדשים כבר ידועים היטב: "ישראל" תשלם על כל תוקפנות בעם הפלסטיני ואכן תשלם בכבדות. תנאי הפסקת האש כללו התחייבות של המצרים לעקוב אחר המקרה של האסירים והשבויים הבכירים של הג'האד האסלאמי בפלסטין המוחזקים בבתי הכלא הישראליים עד לשחרורם. זה היה התנאי העיקרי שהג'האד האסלאמי בפלסטין הציב בפני המשלחת המצרית שניהלה משא ומתן על הפסקת האש.
לבסוף, ראוי לציין שהישראלים ניסו הפעם ליצור פרצה בין תנועות ההתנגדות הפלסטינית על ידי פגיעה נרחבת בארגון הג'האד האסלאמי בפלסטין, תוך הימנעות פומבית מבסיסי תנועת חמאס ומהקדרים. ובכן, זה לא עבד וכולם היו מודעים לכוונות ולמזימות הישראליות. מערכת היחסים בין שתי תנועות ההתנגדות נותרה מוצקה כפי שהייתה תמיד.
תחי פלסטין, ותפארת מי שנפלו בדרך החירות והצדק.
