על המטמורפוזה הגזענית של הציונות
ערמו על הסופר הישראלי א. ב. יהושע, שמת לפני יותר מחודש, הואשם על ידי דוברים ידועים של הימין הישראלי, בכך שבמהלך חייו, ובעיקר בשנים האחרונות לחייו, הוא הפגין אבסורד ואבסורד פוליטי רבים שלא אחד שם לב, ולא הוקעו בהרחבה, מלכתחילה, בגלל ערכו הספרותי הגבוה.
ביניהם הדברים שאמר בראיון האחרון שלו, בעיתון "ידיעות אחרונות" (פורסם ב-21/4/2022), כי מה שמכונה "פתרון שתי המדינות לשני עמים" נשם נשימה אחרונה לאור ההתיישבות הקולוניאלית הישראלית. בגדה המערבית, וקרא להקים מדינה אחת ליהודים ולפלסטינים.
קריאה זו עוררה בזמנו את זעמו של מבקר ישראלי (משה גרנות), שכתב ליהושע מכתב בו אמר כי קריאתו הקודמת אינה מציאותית לחלוטין, כי עצם קיומה של ישראל כמדינה ליהודים אינו חוקי. בעיני הפלסטינים. לטענת המבקר, יהושע פנה אליו בעקבות הודעתו, והאשים אותו באימוץ עמדה זו על רקע השנאה והגזענות המתפשטת בחברה הישראלית כלפי הפלסטינים.
לטענת גרנות, יהושע טען כי "היהודים הם שגזלו לראשונה את אדמות הערבים, ולכן האחרונים נוקמים בהם". לדעתו, "הערבים הרבה יותר טובים מהאירופאים שהשמידו את היהודים (בתקופת השואה). היהודים חיו בשלום ובהרמוניה גם במדינות ערב, ולכן, ישנה אפשרות טובה לשני הצדדים לחיות יַחַד."
כמובן שיש הבדל גדול בין עמדת הכותב והמבקר לבין מה שהם מסכמים, אך נכון לציין שלמרות התקיפה, שניתן לתאר כקשה, שהמבקר נוקט בה על הכותב המכוון אליה. הישראלים, אף אחד מהם לא מתקרב לעובדות רבות, כדי לייפות כל אחת מהן, עבור עצמו, כמו גם עבור אחרים, הדרך להישאר מחוצה לה ולהתרחק מהקונוטציות שלה.
יהיו העובדות הללו אשר יהיו, לאחת מהן יש משמעות עמוקה ומהדהדת יותר, שהיא הבריחה מההכרה שהאידיאולוגיה הציונית ויצירתה של ישראל יצרו מפלצת גזענית מהודרת שהמשיכה לגנוב את הארץ וכל מה שמעל. מתחתיו וההיסטוריה בכל פלסטין, בעוד ידיו מוכתמות בדם באמתלות ביטחוניות.
אף על פי כן יש לציין כי יהושע נחשב לאחד הבולטים מבין אלו המכונים "ספרות דור המדינה", ובהם עמוס עוז, יורם קניוק, דוד גרוסמן ועוד.
קוראים ערבים התוודעו אליו בשנות השמונים של המאה הקודמת דרך התרגום לערבית של הרומן שלו "המאהב". הוא אחד מאלה הטוענים כי "ליהודים יש התעלמות כללית ממולדתם של אחרים. מכאן האדישות הכמעט מוחלטת שלהם למה שהם גרמו וגרמו להרס והרס מולדתם של הפלסטינים, במיוחד לאחר הכיבוש ב-1967. "
אך יחד עם זאת, הוא טוען כי הסיבה המרכזית לבואם של יהודים לפלסטין נובעת מהופעת הציונות על רקע האנטישמיות של מדינת הלאום החילונית, שהחלה בשנת 1880 והניעה את מייסד התנועה הציונית הרצל ועמיתיו לחשוב שאין אפשרות לתיקון, וכי יש להוציא את היהודים מהגולה, וכי הפתרון הוא לא לשנות את העולם, אלא לשנות את היהודים ולהפוך אותם לטבעיות, על ידי בעלת ארץ, מדינה, מסגרת ושלטון עצמי, שהושגו בעקבות השואה הנאצית, ונוצר הסכמה עולמית על הצורך למצוא פתרון ל"שאלת היהודים".
הוא גם מהראשונים לתאר את השקפת האדם הערבי במנטליות הישראלית הכללית, כפי שציטט במילותיו של "נעים", הגיבור הערבי של הרומן "המאהב", משפט המשקף התעלמות נוכחות האחר ורגשותיו בהלך הרוח הזה, שבו קבע: "נעים אמר: אנחנו צריכים (הפלסטינים בשטחי 1948), איתם אנחנו כמעט מבלים כל היום (הוא מתכוון ליהודים), להתכוון להיות מאוד זהירות. לא, הם לא שונאים אותנו. מי שחושב שהם שונאים אותנו עושה טעות גדולה, אנחנו מחוץ לשנאה שלהם, אנחנו כמו צללים עבורם! ".
