מבן-גוריון לבן גביר... שינוי בצורת המצב הקולוניאלי


מבן-גוריון לבן גביר... שינוי בצורת המצב הקולוניאלי

חלקם מנסים להפחיד אותנו על בן גביר וסמוטרץ 'ועל הכוח ההולך וגובר של תנועת הציונות הדתית שהם מייצגים, המציגה את עצמה כיורש והשלמה של דרך הציונות החילונית כזרם המייסד של המצב הקולוניאלי בפלסטין, אשר שנים רבות שלטה במוסדות המדינה שיצאו ממנה והובילו אותם ללא עוררין.

זרם דתי-לאומי זה שהותיר אחריו את השלב הראשון בפרויקט ההתיישבות הציוני, שהביא להקמת מדינת ישראל בגבולות 1948, מוביל את שלב ההתיישבות השני, שהוא רואה בו כהמשך ושיאו של פרויקט זה. הגדה המערבית, כ"ארץ האב" האמיתית, לא תסתפק בלעדיה. כל ארץ ישראל.

הציונות הדתית אינה מסתפקת בבניית מדינת "ישראל השנייה" בגדה המערבית, אלא היא מבקשת לכבוש את "ישראל הראשונה" ולתקן את "הטעות ההיסטורית" ו"האיזון מחדש" שחייבים להתבסס בין המטרות הדתיות של התנועה הציונית. , המבוססת על רעיון "הישועה" והארץ המובטחת" ו"התכנסות התפוצות", ובין ההנהגה הדתית של תנועה זו, והיא מתקדמת בנושא זה בצעדי ענק.

במאמר שפרסם לאחרונה ראש "הפורום החילוני", רם ברופמן, בעיתון "הארץ", הוא ניסה להתחקות על הגבול בין בן-גבירון לבן-גביר, והגיע למסקנה שבן-גביר אינו מייצג. מקרה של סטייה של התנועה הציונית מדרכה ה"חילונית-ליברלית" עד לנקודה זו. התערובת הדתית-לאומית-גזענית שהוא מייצג, כפי שרוצים כמה ציונים חילונים להאמין. אדרבא, זו הייתה הדרך ששרטט בן-גוריון , שאימצה והלאימה את המיתוס היהודי הדתי, במובן של חילון והפיכתו למיתוס לאומי, שקישר את היחס הבלתי נפרד כיום בין דת ללאומיות.

ומה שקרה, לדעתו, לא הסתפק בניסיון להלאים את המיתוס בלבד, אלא נתן לגיטימציה לאוריינטציה ה"נוצרית" וה"מצילה" הקיימת עמוק בלב הדת. בן גוריון ראה בעצמו ובחבריו "מושיעים" שהצילו את עם ישראל מייסוריו, וכחלק מה"נצרות" שאפיינה אותם הם הפכו את התורה לפטיש המרכזי של הציונות, ובהקשר זה בן גוריון. גביר וממשיכים אחרים בציונות הדתית הם ניסיון ליישב את הסתירה הפנימית של הציונות החילונית.

היה ברור, אומר ברופמן, שהתוצר השברירי הזה של תנועה ליברלית חילונית מבוססת דתית הוא בעייתי, כשהנצרות שלה נטועה עמוק בלב החזון הלאומי שלה. ברור היה שסתירה פנימית של עומק זה, שבאה לידי ביטוי היטב על ידי ההיסטוריון אמנון רז כשאמר כי "אלוהים לא קיים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ הזאת", תביא להתמוטטות ולא תימשך זמן רב, והרי שלה. קריסה תוביל להופעתה והתעצמותה של מגמת ה"דתי לאומי" המציעה לסלק את החילוניות מהציונות, ליישב את הסתירה הפנימית שלה ולשמור על הבסיס הדתי של הלאומיות.

ללא ספק, כוחו הגובר של איתמר בן גביר, המייצג את ההמצאה החדשה של מגמה זו, אינו מקרי לדעת הכותב, משום שהוא פותר כמה בעיות שהפריעו להתפתחותה של "הציונות הדתית". כלומר, הוא יכול ללכת לדתיים המסורתיים הרואים במפלגת נועם ואפילו בבצלאל סמוטריץ' כקיצוניים דתיים, והוא (בן גביר) יכול ללכת גם לחרדים שמעוניינים לצאת מה"גטו" ולהתבולל בישראל, כי היציאה שלהם תיחשב אז כביטוי של רצון להשתתף בלאומיות, ולא רצון להשתתף בליברליזם, כלומר בן גביר ממלא את רצונם להשתלבות לאומית, כלומר לאומנות גזענית.

ברופמן סבור כי הפגם בגישה זו אינו טמון רק במבנה הציוני-דתי, שאמנם הרמוני יותר ברמה הפנימית, אך "אסונו" אינו רק בהמצאתו המיוצגת על ידי בן גביר, שאינו שונה מבן-גביר. גוריון בסיכום, אבל הכותב מתייחס לשניים עם ראשי התיבות המשותפים (PG), אבל ה"אסון" טמון בעובדה שגם היהדות כדת סובלת מכמה מחלות, הראשונה שבהן היא שהתפתחה כדת. טכניקת "הגירה" להפרדת יהודים מסביבתם, ולכן הבדלנות וחוסר הרצון להשתלב בסביבה הם מאפיין מרכזי שלה.

גם כדי לתת לגיטימציה לפער הקיים בין "העם הנבחר" לבין הקיום האומלל בתפוצות, הדת היהודית היוותה אב רוחני לתפיסה הגזענית היהודית, שנשאה רעיונות כמו הפער בין אותו יהודי ואותו גוי גדול מהפער בין אותו גוי לאותה בהמה.

כמו כן, לא ניתן לסבול את מה שניתן לסבול בפזורה כאשר הדת היהודית הבדלנית והגזענית היא דת מדינה, אומר ברופמן, שמציע ליהודים חילונים לפנות למגזר, בדומה ל"חרדים" ואחרים לאחר שאיבדו את ההגמוניה שלהם. במדינה הקולוניאלית.

לגבינו, הערבים הפלסטינים הקולוניאליים (פותח את העין), צורת הקולוניאליזם לא תשנה הרבה את המציאות שלנו ובן גביר לא יפחיד אותנו כפי שלא עשה בן גוריון.

הכי חם פוליטי
חדשות פוליטי
הכי חם