בנימין נתניהו חזר להשתלט על ישראל שוב, לאחר משבר פוליטי אלים שנמשך 3 שנים, במהלכם היו החיים הפוליטיים בישראל עדים ל-5 בחירות חקיקה מוקדמות, בתופעה חסרת תקדים; קואליציית הבחירות בראשות נתניהו זכתה בבחירות האחרונות ב-64 מושבים, רוב נוח שיאפשר לה להקים ממשלה יציבה בארבע השנים הקרובות. כך, נתניהו השיג לעצמו את מה שאף פוליטיקאי אחר בתולדות "ישראל", כולל דור האבות המייסדים, לא הצליח להשיג.
אולם הדבר הבולט ביותר בבחירות הללו לא היה חזרתו של נתניהו לקדמת הבמה הפוליטית, אלא העובדה שגוש "הציונות הדתית", שנוקט בעמדות קיצוניות מאוד, זכה ב-14 מנדטים בכנסת, ובכך הפך לשלישי. הגוש הפוליטי הגדול ביותר בכנסת.
ומכיוון שתוצאות הבחירות הללו חשפו קריסה כמעט מוחלטת של מפלגות השמאל וכוחותיו, כפי שמעידה כישלונה של מפלגת מרצ בהשגת רף הבחירות המזכה אותה לקבל מושבים בכנסת, ומספר המנדטים. בה זכתה מפלגת העבודה ירד ל-4 מנדטים בלבד, התברר כי הישות הציונית היא עדה למצב עבודה חדש, ועוברת נקודת מפנה גדולה שדוחפת אותה לאמץ מדיניות המאופיינת ביותר קיצוניות, אלימות וגזענות. , שיהיו לה השלכות מסוכנות על יציבות האזור בשלב הבא.
כל צופה במעקב צמוד אחר התפתחות החיים הפוליטיים בתוך ישות זו יכול להבחין בשתי תופעות הקשורות זו בזו:
הראשון: זה מצביע על כך שתנועתו הפוליטית נעה בכיוון אחד ודוחפת אותה בהתמדה לכיוון הימין הקיצוני יותר, במקביל לירידה מתמדת בהשפעת הכוחות והמפלגות של המרכז והשמאל (זה אם נניח). , לצורך הטענה, שלכל שמאל אמיתי יכול להיות מקום במפה הפוליטית של פרויקט המבוסס על גניבת אדמת הזולת והתיישבות).
השני: הוא מצביע על כך שהסטיות הגדולות לכיוון הימין הקיצוני יותר קשורות באופן אורגני להתפתחות העמדה הערבית בנושאי ההתנחלויות והולכות בכיוון ההפוך. ככל שהמשטרים הערביים השולטים נטו להסדר מדיני והפגינו נכונות רבה יותר לוויתורים נוספים, כך הפכו הישראלים לבלתי מתפשרים ונטו יותר להטיל תנאים חדשים המשקפים את נחישותם להתקדם לקראת השלמת שאר שלבי המלחמה. פרויקט ציוני שמטרתו להקים מדינה יהודית גדולה בחלק זה של העולם.
ידוע כי מפלגות השמאל, המיוצגות על ידי מפא"י, המערך ומפלגת העבודה, ניהלו את החיים הפוליטיים בשלבי הקמתה המוקדמים של הישות הציונית, שכן הצליחו להשיג, בנפרד או בברית, רוב נוח במדינה. הכנסת לאורך שלושת העשורים שלאחר ההכרזה על הקמת "ישראל" ב-1948.
ראוי לציין כאן שכל המלחמות שניהלה "ישראל" נגד הצבאות הסדירים של מדינות ערב השכנות, דהיינו מלחמות 1948, 1956, 1967 ו-1973, התרחשו בתקופה שבה הועברה הנהגת החיים הפוליטיים לידי מפלגות פועלים בלבד, ולמפלגות הימין הייתה השפעה מועטה.
התעמולה הישראלית בשלב זה התמקדה ברעיונות מטעים ומטעים, לרבות כי "ישראל היא מדינה קטנה מוקפת במדינות עוינות מכל עבר, וכי היא מדינה שלווה שרק מבקשת לחיות בשלום עם שכנותיה המסרבות להכיר בה. ומבקשים למחוק אותו לחלוטין ממפת האזור, ולכן אין לו ברירה". הוא מגן על עצמו, גם אם זה נעשה על ידי ניהול מלחמות מניעה". אולם, השקר של תעמולה זדונית זו נחשף לחלוטין לאחר מלחמת 1973.
כאשר הצליחו מדינות ערב להגיע להישג צבאי מובהק במלחמת 73, כמה מנהיגים ערבים דמיינו שתיאוריית הביטחון הישראלית נפלה, ושמנהיגי "ישראל" השתכנעו שעליונות צבאית על מדינות ערב ביחד. לא להשיג עבורם ביטחון בר קיימא, וכי הדרך היחידה להשיג את הביטחון הזה היא בהגעה להסדר מאוזן שיוביל לפתרון צודק לסוגיה הפלסטינית, על בסיס נסיגה מאדמות ערב הכבושות והקמת ארגון עצמאי. מדינה פלסטינית שבירתה "מזרח ירושלים".
בהתבסס על תפיסה זו, נכנסה מצרים להסכמי ההתנתקות הראשונים והשניים ב-1974 וב-1975, ואחריה סוריה חתמה בחזיתה הסכם התנתקות.
מה שמעורר כאן הרהור הוא שבאותו רגע שבו מדינות ערב הגדולות, במיוחד מצרים הסדיסטית, נראו מוכנות ומוכנות פסיכולוגית לחפש הסדר מדיני שיאפשר ל"ישראל" לספח את האדמות הפלסטיניות שכבשה בכוח במלחמת 1948. בתמורה לנסיגתה מהאדמות שכבשה במלחמה בשנת 1967, נראה היה שהחברה הישראלית לא מוכנה להתיישב על בסיס עסקה זו, כפי שמעידה הצבעתה המסיבית למפלגת הימין הקיצוני הליכוד בראשות מנחם בגין בזמנו. , מנהיג ארגון הטרור האצ"ל, בבחירות לכנסת ב-1977.
לפיכך, ניתן לומר ללא היסוס שהחיים הפוליטיים ב"ישראל" היו עדים לפנייה חדה ראשונה ימינה בדיוק ברגע שבו נראה היה שהעולם הערבי מוכן להסדר מדיני שיכלול ויתורים גדולים. להערכתי, תפנית זו הייתה חושפת את טיבו של פרויקט הרואה שמטרותיו המלאות טרם הושגו, ושלא יושג ללא הקמת מדינה יהודית גדולה המשתרעת מהנילוס ועד הפרת.
המוח הקולקטיבי ב"ישראל" נטה אז להאמין שהשמאל ממלא את תפקיד הביניים שלו, ושהגיע הזמן להחליף את הסוסים ולדחוף צוות חדש שיותר מסוגל להמשיך את צעדת הניצחון של הפרויקט הציוני. והשגת ניצחון בקרב הדיפלומטי שהחל להתנשא באופק.
כשסאדאת גילה שהכי הרבה שבגין היה מוכן ללכת הוא לחתום על הסכם "שלום" נפרד עם מצרים, זה היה מאוחר מדי והוא יכול היה רק לברוח קדימה ללא הרף. החתימה על הסכם "שלום" עם מצרים אפשרה לימין הישראלי, בראשות בגין, להשיג שתי מטרות עיקריות:
הראשון: הוצאת מצרים לצמיתות ממשוואת ה"סכסוך" הצבאית עם "ישראל".
השני: ייזום והכנת התיאטרון האזורי לכפות הסדר על תנאי ישראל על שאר המפלגות הערביות, דבר שהיה ניכר לאחר הפלישה הישראלית ללבנון ביוני 1982. ובגלל שהרוחות הלבנוניות לא הגיעו עם מה של הימין הישראלי. ספינות מבוקשות, הרוח החלה לחזור מעט שמאלה ישראלי חלש יסתובב בשלטון לזמן מה עם ימין חזק ומלא מוטיבציה.
בתקופת רוטציה זו הצליח יצחק רבין לנצל את ההזדמנות, שכן ארגון שחרור פלסטין היה באותה תקופה ברגע של חולשה ובלבול בעקבות הפלישה העיראקית לכווית וכינוס ועידת מדריד. הקמת מדינה פלסטינית עצמאית.
למרות שהסכם זה לא הבטיח את המינימום של מה שהעם הפלסטיני רואה בזכויותיו הלגיטימיות, הימין הישראלי, במיוחד האגף הקיצוני ביותר בו, התנגד לו בתוקף ויצר אווירה של מתיחות פנימית שסללה את הדרך לרצח רבין. ראש הממשלה שחתם על הסכם "אוסלו", ולאחר מכן הגעתו של אחד מהנציים שלו. מיוצג על ידי בנימין נתניהו, לכסאות השלטון.
נכון שהשמאל קם מחדש בביישנות בתקופה מאוחרת יותר, כאשר אהוד ברק הצליח להרכיב ממשלה בראשותו ב-1999, אבל זה לקח רק תקופה קצרה שבמהלכה לא הצליח להציל את תהליך ה"שלום" באמצעות פסגה. התקיים בקמפ דיוויד בשנת 2000 בסוף עידן קלינטון ובחסותו.
לאחר מכן חזר הימין לשלוט בחיים הפוליטיים בישראל, וסלל את הדרך לחזרתו של נתניהו לזירה ולעליית כוכבו במידה שאפשרה לו לשלוט במפתח החיים הפוליטיים בה במשך תקופה שלמה (2009- 2021), ולסיים את שארית החיים הפוליטיים בישראל. הסכם אוסלו. לכן, חזרתו השנייה של נתניהו יכולה להיחשב כנקודת מפנה שנייה המאששת את המגמה היציבה והבלתי פוסקת של החברה הישראלית לכיוון הימין הקיצוני יותר.
לאחר היעדרות של קרוב לשנתיים, לשמאל לא הייתה השפעה משמעותית על החיים הפוליטיים ב"ישראל", שבמהלכן נתניהו חזר לתפוס שוב את עמדת ההנהגה, אך לאור נוסחה או תפנית פוליטית שלישית המאשרת כי החברה הישראלית החלה להזדהות עם התזות הכי דתיות, הפשיזם אינו סובלני, ומוכן לקבל את נוכחותם של גברים כמו איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' וכל תלמידיו של הרב מאיר כהנא בתפקידי קבלת החלטות.
פלח זה של הימין הדתי הקיצוני מאמין שהגדה המערבית היא חלק בלתי נפרד מהארץ המובטחת שבה יש ליהודים הזכות להקים כל התנחלויות שהם רוצים, וכי יש להרוס את מסגד אל-אקצא, וכי בית המקדש יהיה בנוי על חורבותיה, וש"ישראל" היא מדינה יהודית שאין בה מקום לערבים.מוסלמים או נוצרים, אז מותר לגרש אותם או אפילו להרוג אותם.
נכון שעוד ימים מוקדמים לדעת את צורת ממשלת ישראל הבאה, אבל בטוח שזו לא תהיה ממשלה שאפשר להקים איתה כל סוג של הסדר מדיני. בין אם היא כוללת גברים כמו בן גביר ובין אם לא, המטרה העיקרית שלו תהיה בוודאי לחפש דרכים לחיסול ציר ההתנגדות באזור, ולהבטיח שארצות הברית לא תחזור להסכם על תוכנית הגרעין של איראן, גם אם זה דורש תקיפה צבאית על איראן.
לא נשלל גם שממשלת "ישראל" הנכנסת בראשות נתניהו תכחיש את ההסכם על תיחום הגבולות הימיים עם לבנון, במיוחד אם המפלגה הרפובליקנית תצליח לזכות ברוב המושבים בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס האמריקני.
אני חושב שאני לא מגזים אם אומר שממשלת נתניהו הבאה תהיה אחד מגורמי אי היציבות החשובים באזור בשלב הבא.