גנרלים מזהירים מפני פעולה קרקעית!
צה"ל, שמתמרן בין חיסול חמאס לאי כיבוש מחדש של עזה, בין מבצע קרקעי מבלי להסתבך במלחמה עם חיזבאללה, לבין שמירה על חיי אסיריו, נקלע לראשונה ליותר מדילמה אחת. לא פחות מכך היא "אהבה אמריקאית קטלנית".
בתקופה שבה הצבא הישראלי אינו שש לבצע את התקיפה הקרקעית שהבטיח והתגייס לשמה, מתגברים הקולות המפקפקים בריאליזם של היעדים שהציבה ממשלת ישראל למלחמה שהכריזה על רצועת עזה, שנעו בין מחיקה, ריסוק ופירוק של חמאס ובהמשך תורגם לפעולה לפגיעה בסמכות שלטונו ברצועת עזה. לאחר הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, מילואים אלוף משה יעלון, שלעג לאיומים אלו וראה אותם בלתי ישימים, מילואים אלוף אהוד ברק, שהוא גם רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, יצא לומר בבירור שאי אפשר למחוק את חמאס.
ברק, שראה במתקפת הפתע שפתחה ההתנגדות הפלסטינית בעזה "האירוע המסוכן ביותר שישראל נחשפה אליו מאז הקמתה", וציין במיוחד את גודל האבדות האנושיות שאירעו ביום אחד, אמר כי ישראל אינה יכולה למחוק חמאס משום שזו אידיאולוגיה שקיימת בחלומות, לבבות ומוחות של אנשים. הוא קרא להספיק את משימת חיסול היכולות הצבאיות של חמאס בעזה, וזו כשלעצמה משימה מורכבת, לדבריו.
האזהרה על תוצאות המבצע הקרקעי הגיעה גם מראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, שרמז על אפשרות כישלון המבצע הזה, והיא הגיעה גם מאלף המילואים יצחק בריק, שאמר בראיון. נערך עם "מעריב" כי מי שדורש כיבוש עזה לא מבין שיש בתים ממולכדים, פצצות, טילים נגד שריון ומוקשים שמפוצצים מרחוק, ושהם יגרמו למוות ופציעות בקרב כוחותינו, תוך כדי 40,000 לוחמי חמאס יפנו למנהרות. הוא סיכם את דבריו בכך שגם אם נצליח לכבוש את עזה, מה נעשה שם?...
בריק, שתיאר את כישלון הצבא הישראלי כקשה יותר מכישלון מלחמת אוקטובר, הוציא, במסגרת תפקידו כ"נציב התלונות הצבאיות", בשנת 2018, דו"ח על היעדר מוכנות של הצבא הישראלי. צבא ישראל למלחמה, בו חזה את תרחיש כניסתם של אלפי לוחמי "חיזבאללה". אלוהים" להתנחלויות בצפון.
כידוע, ברק ויעלון הם שניים מהאלופים הקיצוניים ביותר שמילאו את תפקיד פיקוד המטה ומשרד הביטחון, שכן ההיסטוריה הצבאית שלהם מלאה בפעולות קומנדו מלוכלכות וחיסולים רבים. הם גם הובילו, ביחד ולחוד, יותר ממבצע צבאי רחב היקף אחד נגד עזה, כחלק מסדרת מבצעים ומלחמות שפתח הצבא הישראלי ברצועת עזה, וכל אלה לא הצליחו לחסל את חמאס או אפילו להחליש את יכולותיו הצבאיות.
כמובן, זה לא ישנה את העובדה הזו שישראל "פצועה", בעלת ידיים חופשיות ונהנית מתמיכה צבאית ופוליטית אמריקאית ואירופית בלתי מוגבלת, המספקת לה מחסה לפעולות הג'נוסייד והעקירה הגדולות שהיא מבצעת בעזה. הראיה היא ש-11 ימים לאחר מלחמתה, רקטות ההתנגדות הפלסטיניות עדיין נופלות על גבעה. אביב ושאר ישראל נפלו בקצב כמו ביום הראשון של המלחמה.
כמו כן, המבצע הקרקעי שצבא ישראל נרתע מלבצע מחשש להפסדים הכבדים שהוא עלול לספוג, שאם יתווספו להפסדיו הראשוניים הגדולים יביאו את מחיר המלחמה לעצום, ולא ברור אם החברה הישראלית יכול לשאת את זה, שלא לדבר על זה שלא מובטח שזה יקרה. זה בהכרח ישיג את התוצאות הרצויות, במיוחד שההנהגה המדינית והצבאית הישראלית הציבה תקרה גבוהה ליעדים.
כך גם בצבא הישראלי, שמתמרן בין המטרה של חיסול חמאס לאי כיבוש מחדש של עזה, שבידן הציב לו, ובין השתתפות במבצע קרקעי מבלי להסתבך במלחמה עם "חיזבאללה" שעלולה להוביל למלחמה כוללת, ובין שמירה על חיי השבויים הצבאיים שלה ואזרחים העצורים. ברצועת עזה, הוא נקלע, לראשונה, ביותר ממצוקה אחת, לא הפחותה שבה הוא "האמריקני הקטלני" אהבה" החונקת אותו במה שדומה ל"חיבוק דוב", שבן כספית תיאר כמתחילה עם הגעתו של שר החוץ אנתוני בלינקן, ואחריו שר ההגנה, לויד אוסטין, ושיאו בבואו של נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, מחר, יום רביעי, על רקע הגעת נושאות המטוסים "פורד" ו"אייזנהאואר".
בן כספית מתייחס, ללא הערה, לנוכחותו של בלינקן בישיבת "הקבינט המלחמתי" ולראיונות עיתונאים של ביידן בנושא פעמיים ביום, כלשונו, ומייחס זאת לאובדן ההנהגה המוסמכת, חוסר האמון בנתניהו, והתחושה שישראל זקוקה ל"אדם שפוי ואחראי" שיוביל אותה לצדקה. בטיחות, אבל, לדעתנו, ארה"ב ניצלה את רגע החולשה הישראלית כדי לכפות משוואות חדשות ביחסים בין ארצות הברית לישראל. והיא עוסקת בישראל ובנתניהו, לראשונה, בדיוק כפי שהיא עוסקת באוקראינה ובזלנסקי, שאינה לרוחם של גנרלים רבים.
