עברו ארבעה שבועות מאז יום שבת, 7 באוקטובר, שבו נרצחו יותר מ-1,400 ישראלים ואיבדו את חייהם, וכ-242 חטופים על ידי חמאס. כמעט חודש שישראל נמצאת במלחמה ובין הלוויות, אזעקות, קרבות ועדויות מבעיתות מהתופת, נתגלו כבר לא מעט מחדלים מודיעיניים וכשלים מבצעיים שהובילו לאסון הנורא. שלל מילים נכתבו על הקונספציה הביטחונית שקרסה, יחד עם תזכורות ארכיוניות של כל מי שאמר בשנים האחרונות שחמאס מורתע, שנאספות כרגע בתיקיות ייעודיות בלשכת ראש הממשלה לקראת ועדת החקירה ביום שאחרי המלחמה.
אבל לא רק הקונספציה המודיעינית התפרקה ב-7 באוקטובר. גם הקונספציה שבנימין נתניהו בנה עליה את כל הקריירה שלו התמוטטה. מי שמיתג את עצמו כמר ביטחון ושאף להירשם בספרי ההיסטוריה כמגן ישראל - ייזכר כראש הממשלה המכהן ביום הקטלני ביותר למדינה מאז הקמתה.
מי שכתב ספרים, הטיף מוסר וחילק עצות לכל העולם על איך לנצח את אויב - הותקף על ידי כוח מיומן של אלפי פלסטינים שישב מתחת לאף שלו.
מי שהבטיח למגר את שלטון חמאס בעזה, אך בפועל חתר לחיזוק והסדרה עם יחיא סנוואר בחסות הכסף הקטארי. מי שחזר שוב ושוב על הסיסמה "ישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה", אך נזקק לתגבור של נושאות מטוסים אמריקאיות כדי לשלוח לאויבנו מסר של הרתעה. עכשיו ישראל לא יכולה לומר מילה אחת על תוכנית הגרעין של איראן.
גם הקונספציה הפוליטית איתה נתניהו שימר את שלטונו בשנים האחרונות התפוררה לרסיסים: הרעיון שאפשר לקחת מדינה לחמש מערכות בחירות, להסית ולשסע את החברה הישראלית מבלי שזה יגבה מחיר; שאפשר להקים ממשלה מנופחת עם גורמים קיצוניים ומשרדים מיותרים, למנות את האנשים הכי לא מתאימים לתפקידים הכי חשובים, לייבש את תקציבי הביטחון, החינוך, הבריאות והרווחה לטובת כספים קואליציוניים מגזריים מנופחים - ושהמדינה תמשיך לתפקד כרגיל; והרעיון שאפשר לקדם מהפכה משפטית דורסנית שתקרע את העם לשניים מבלי שחורשי רעתנו ינצלו את נקודות התורפה, כמו פרצה שקוראת לגנב.
בין קטעי הארכיון שנתניהו ישאף להצניע כעת, נמצאים גם כל אזהרות אמ"ן ושב"כ מהשנה האחרונה על השלכות הקרע הפנימי, וגם נאומו של שר הביטחון יואב גלנט מסוף מרץ, בו הזהיר מסכנה ברורה ומיידית לביטחון הארץ, שגרם לפיטוריו. שבועיים אחר כך, באמצע אפריל, אחרי שראש הממשלה חזר בו, הוא הגיע לאולפן הבית של הפטריוטים בערוץ 14. בפתח הריאיון ינון מגל שאל עד כמה רצינית הערכת אמ"ן שהוגשה לדרג המדיני לפיה הסכנה למלחמה גוברת. "אני חושב שיש הפרזה בזה", נתניהו השיב, בזחיחות שבדיעבד היא בלתי נתפסת. מיד אחר כך עבר לפאר את הישגיו הביטחוניים בסוריה ובלבנון: "חמאס לא יפתח חזית נוספת בלבנון", קבע בהחלטיות, ולא הזכיר, אפילו במילה, את חמאס בעזה.
"אני חושב שיש הפרזה בזה", הוא ציטוט שכדאי להתעכב עליו כי הוא מיטיב לתמצת את הלך הרוח של נתניהו בחודשים האחרונים, כשהלכו והצטברו עוד ועוד התרעות על ההשלכות הביטחוניות והאסטרטגיות של הרפורמה המשפטית. הוא לא רצה לשמוע. לפני ההצבעה על החוק לביטול עילת הסבירות, הוא סירב לפגוש את הרמטכ"ל. רק שלושה שרים, 10% מחברי ממשלתו, הסכימו להיפגש עם בכירי המטכ"ל לסקירה ביטחונית. הנשיא הרצוג, שהתרוצץ במשך חודשים בניסיון להשיג פשרה, שב והזהיר שאויבנו חוגגים על המשבר הזה. אבל נתניהו התעלם מכל האזהרות וההתרעות ופעם אחר פעם בחר ביריב לוין, בן גביר וסמוטריץ'.
כך שיותר מקונספציה, זו הדוקטרינה של נתניהו שקרסה: הרעיון שראש ממשלה נאשם בפלילים הדואג קודם כל להישרדותו האישית יכול לדאוג במקביל גם לטובת הארץ.