האם לאחר תום המלחמה בעזה ישובו מתנחלי הצפון ליישוביהם?
ראשי ממשלת הכיבוש מעלים שאלות בנוגע לשלב "אחרי חמאס", כבריחה קדימה מהמציאות הנובעת מקרב השיטפונות באל-אקצא. בין הגירה הפוכה, לשכנוע מתנחלים לחזור ליישובי הצפון והדרום.
בשתי מסרים סותרים: אחד מאת ד"ר ע'סאן אבו סיטה, מנתח בריטי-פלסטיני שהתנדב לעבוד בעזה בכל המלחמות שהיא נלחמה, שבהן דרש מהקהילה הפרו-עזתית והפלסטינית להתחיל להתכונן ליום הראשון שלאחר המלחמה, שכן המטרה הציונית הייתה להפוך את עזה למקום בלתי ראוי למגורים על מנת להקל על הגירת תושביה.
עכשיו". שאלות אלו נמצאות, ללא ספק, בתודעת ההנהגה הציונית ותומכיה. מראה המתנחלים הממהרים לשדות התעופה כדי לעזוב את הישות לארצות מוצאם ומשבר הפליטים מתושבי ההתנחלויות בצפון ובדרום, הופכים את השאלות הללו לדחופות יותר.
מה יקרה ביום הראשון לאחר הפסקת המלחמה בעזה?
מבחינת האויב, הדיבור הוא על ההתנחלויות סביב רצועת עזה, שהפכו לכותרת העליונות החדשות בכל מקום בעולם. הן מונה 50 יישובים, המתחילים בעומק של 7 ק"מ מגבולות הרצועה, ומשתרעות עד מרחק של 40 ק"מ מסביב לרצועה הנצורה. שטחם הכולל של התנחלויות אלו הוא 735 קמ"ר, בערך פי שניים משטח רצועת עזה, והם מחולקים לשלוש מועצות אזוריות: אשכול (380 קמ"ר), אשקלון (175 קמ"ר) וש"ע. אר הנגב (180 קמ"ר). השטח הזה ריק לחלוטין ממתנחלים. לאחר מבצע שיטפון אל-אקצא הוכיחה כי ההתנגדות מסוגלת לכבוש אותו, ולא רק להפציץ אותו בטילים ופצצות מרגמה.
האם המתנחלים יחזרו להתנחלויות האלה? שאלה חשובה בראשם של המתכננים ומבצעים את המלחמה הזו. אם הם לא יחזרו, או רובם לא יחזרו, לאן ניתן להעביר אותם? המרכז אינו מסוגל לסבול מתנחלים נוספים, במיוחד בגדה המערבית, שם הולך ומסלים האיום הביטחוני הקשור להתגברות פעולות ההתנגדות והעימותים בין צבא הכיבוש להתנגדות בגדה.
המצב לא שונה בהרבה בצפון פלסטין. לאורך של 75 ק"מ, ועומק של כ-7 ק"מ, יישובי צפון פלסטין משתרעים על פני גבול לבנון, ובטווח טילי ההתנגדות. הדבר גרם לישות להתרוקן אותם עם תחילת קרב מבול אל-אקצא, שמשמעותו העברת כ-120 אלף מתנחלים לפליטים שעברו למרכז פלסטין, מה שמעמיק את המשבר החברתי ממנו סובלת הישות.
לא נוכל שלא להבחין בהיעדר דיבורים על מצבם של פליטים אלו מהתקשורת, המסתפקת בחדשות כלליות מבלי להיכנס לשמוע סיפורים של מקרים בודדים, שיוצרים את האירוע, מעלים את שיעור הצפייה ומפעילים לחץ נוסף על ממשלת הכיבוש.
במקום להציג את הבעיה האמיתית, מנהיגי ממשלת הכיבוש מעלים שאלות לגבי שלב "אחרי חמאס", כבריחה קדימה מהמציאות הנובעת מקרב השיטפונות באל-אקצא. בין ההגירה ההפוכה, שכנוע מתנחלים לחזור ליישובי הצפון והדרום, לבין קריסת אפשרויות אשליית השלום שטיפחו מדינות מערביות ומדינות ערב במהלך השנים האחרונות, נראה כי הישות הולכת לקראת משבר מבני חדש שיתווסף לסדרת המשברים שלו.
עבור הצד הפלסטיני, ההתנגדות ביססה את העובדה שלא ניתן להביס אותה או לפרק את המבנה הצבאי שלה, ולאויב אין ברירה אלא להפוך את רצועת עזה למקום בלתי ראוי למגורים, כפי שציין ד"ר ע'סאן אבו סיטה.
פשע זה, שבוצע על ידי כנופיות הכיבוש, נועד לדחוף חלק גדול מאוכלוסיית עזה להגר, ולהפריד את ההתנגדות מהחממה העממית שלה. והשיקום המובטח, בידי משטרים שסירבו לאורך כל הקרב לתמוך בהתנגדות או לנקוט כל פעולה מעשית כדי להקל על סבלם של אזרחים שהיו נתונים לפשעים מתוארים.הבטחות אלו הן ברובן רק חלק מהמזימה, המציבה את הרס שנגרם מהמלחמה בתמורה לשיקום שיגיע מתיווך.וההסכמים שנחתמו על ידי משטרים מנורמלים עם האויב.
השחזור הנדרש הינו בהתאם לתנאים ולפיקוח ההתנגדות, ובאופן המשיג את המשכה. השיקום הזה לא יקרה אלא בתמיכת ההמונים שנמצאים היום ברחובות כדי למחות. לא ניתן לחזור למצב של רגיעה לאחר הפסקת הפעילות הצבאית. המלחמה האמיתית מתחילה לאחר שהרובים משתתקים. מלחמה לייצוב האוכלוסייה ותמיכה בהתנגדות.
מלחמה זו היא אחריות המוטלת על הכוחות הלאומיים, הגופים והמפלגות התומכים בהתנגדות לעבודה, בכל האמצעים, בקרב המוניהם ובאמצעות יחסיהם הבינלאומיים ולתרום לשיקום אמצעי החיים בעזה, במיוחד החינוך מגזרי בריאות.
המשך מבצעי החרם, הפיכתם מתגובה לאורח חיים, וחלק ממעשה ההתנגדות, מחזק את חלקם של ההמונים במערכה. קמפיינים עממיים לתרומות בכל הערים הערביות מסוגלים לספק חלק חשוב מעלויות תהליך השיקום, וייתכן שיהיה צורך להשיק את "הקמפיין העממי הערבי לשיקום עזה".
יש להתעמת עם האויב, המכריז על ניצחון על ידי השמדת בתי חולים ובתי ספר, ויש להביסו על ידי בנייה מחדש והפעלת מוסדות אלו באופן שישרת את אזרחי עזה. הדם שנשפך בעזה, בגדה המערבית ובדרום לבנון לא יהיה לשווא אם ההמונים יצליחו לתמוך בהתנגדות בעזה, להישאר קוץ בקולוניאליזם ובגרונותיהם של בעלי בריתו ולהשיג עוד ניצחונות.
