מגפות מתפשטות, עשרות אלפי פצועים וחולים – אך מערכת הבריאות ברצועת עזה כמעט שלא מתפקדת
מערכת הבריאות ברצועה – שגם לפני המלחמה התקשתה לתפקד – נמצאת כיום במצב קטסטרופלי. לאחר יותר ממאה ימי לחימה, למעלה משישים אלף פצועים ועשרות אלפי חולים – האפשרות של תושבי הרצועה לקבל טיפול רפואי הולכת ומצטמצמת ומערכת הבריאות כבר לא מסוגלת להעניק את הטיפול הנדרש להם, כולל טיפולים מצילי חיים.
בנסיבות הנוכחיות הקיימות כיום ברצועת עזה, להעדר הטיפול הרפואי ישנן השלכות של ממש על חיי התושבים: רופאים מדווחים על פצועים קשה שלא יכלו להציל, אחרים מדווחים על פצועים שנותרו נכים לאחר שלא קיבלו את הטיפול שהיו זקוקים לו, שיכול היה למנוע מהם חיים של סבל וכאב. מגפות – שניתן היה למנוע בקלות עם טיפול רפואי מתאים – מופצות במהירות ברצועה ומסכנות חיים של עשרות אלפים.
על פי ארגון הבריאות העולמי, מתוך 36 בתי החולים שפעלו ברצועה ערב המלחמה רק 14 – שבעה בצפון הרצועה ושבעה בדרומה – מתפקדים כיום, וגם הם באופן חלקי בלבד; רק חלק מהמחלקות פועלות וקיים בהן מחסור קריטי באנשי צוות רפואי ואלה שעובדים קורסים תחת העומס. כן קיים מחסור בציוד רפואי ובתרופות, בדלק החיוני להפעלת בתי החולים ובמים ובמזון עבור המאושפזים ואנשי הצוות. הצפיפות בבתי חולים אלה מגיעה ליותר מפי שתיים מהקיבולת שלהם ורופאים נאלצים לטפל בפצועים כשהם על הרצפה. שני בתי חולים נוספים בח'אן יונס מספקים שירותים בסיסיים בלבד ורק לאלה שמצאו בו מחסה. נוסף על כך, מעל תשעים מתקני בריאות ושמונים אמבולנסים נפגעו מאז החלה המלחמה.
ארגוני הסיוע מדווחים על מכשולים בלתי עבירים שישראל מציבה על העברת ציוד רפואי לבתי החולים, בעיקר בצפון הרצועה, ועל הקושי בפינוי פצועים. בין השאר הם מדווחים על הפצצות בלתי פוסקות, על הרס הדרכים, על מחסור בדלק ועל קשיים לתאם מעבר של ציוד או של פצועים.
העדרה הכמעט מוחלט של האפשרות לקבלת טיפול רפואי חמור במיוחד בהתחשב בעלייה המתמדת במספר החולים במחלות מידבקות הנגרמת כתוצאה מהתנאים בהם שוהים למעלה ממיליון תושבים שנעקרו מבתיהם – בצפיפות, ללא מים נקיים לשתייה, בלי מספיק מזון וללא תנאי היגיינה בסיסיים. עד כה דווח על עשרות אלפי מקרים של זיהומים בדרכי הנשימה, שלשולים (בעיקר אצל ילדים מתחת גיל 5) וצהבת – שלא מקבלים טיפול או תרופות. מובן גם שמצבם של אנשים החולים במחלות כרוניות – כמו סכרת, מחלות לב, יתר לחץ דם, בסרטן או סובלים מהפרעות נפשיות – מוחמר בתנאים אלה.
ישראל טוענת כי האחריות למציאות זו מוטלת באופן בלעדי על חמאס, מאחר שהוא מנצל את בתי החולים לצרכיו ובין השאר הקים בהם מפקדות, חפר מתחתם מנהרות, החביא בהם נשק ופעיליו יורים מתוכם ומסביבתם. אלא שאין בטענות אלה כדי להסיר באופן גורף את ההגנות המיוחדות הניתנות במשפט ההומניטרי הבינלאומי לבתי חולים, לצוותים רפואיים, לפצועים, לחולים ולעקורים. בוודאי שאין בכך כדי לאפשר לישראל להתנער לחלוטין מחובותיה שלה על פי משפט זה, שעקרון ההדדיות לא חל בו: העובדה שצד אחד מפר את הכללים לא מאפשרת לצד השני לפעול גם הוא בניגוד להם ומעשיו של חמאס לא משחררים את ישראל ולו במעט מאחריותה שלה לפגיעה באזרחים.
למרות זאת, מאז תחילת המלחמה מפירה ישראל כללים אלה שוב ושוב: היא מתייחסת לבתי החולים – בהם מאושפזים מאות חולים וחוסים עשרות אלפי עקורים, בידיעתה המלאה – כאל מטרות צבאיות לגיטימיות שמותר לפגוע בהם; היא דורשת לפנות באופן מיידי בתי חולים כשאין למאושפזים ולעקורים מקום בטוח ללכת אליו; והיא מונעת הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה בכמויות שיענו על צורכי האוכלוסייה ההולכים וגדלים – ובכלל זה ציוד רפואי ותרופות.
נוסף על כך, לטענת ישראל יש לה כיום שליטה אפקטיבית לפחות בחלק משטחה של הרצועה. שליטה כזו משמעה שישראל היא הכוח הכובש ברצועה, בהעדר גורם אחר השולט בשטח זה. ככל שזה אכן המצב, במעמדה זה, נושאת ישראל בחובות פוזיטיביות כלפי האזרחים הגרים שם – ובהן החובה לספק בעצמה את הטיפול הרפואי שהם זקוקים לו. אין דבר כזה שליטה צבאית בלבד, ועם שליטה כזו מגיעה אחריות לחיי האזרחים החיים בשטח הכבוש.
ההגנות המיוחדות במשפט ההומניטארי הבינלאומי נועדו להגן על החלשים ביותר, שאינם יכולים להגן על עצמם, ולהבטיח שכל מי שזקוק לכך – יטופל. הסירוב לכבד הגנות אלה גוזר מוות, כאב וסבל בלתי יתוארים על אלפים מתושבי הרצועה. ככזה, הוא בלתי מוסרי ובלתי חוקי והוא מרוקן מתוכן את אחד העקרונות המוסריים הבסיסיים ביותר שעוגנו במשפט ההומניטארי הבינלאומי.
