צמד המילים "הותר לפרסום" שב לחיים הישראליים בעוצמה כואבת. עבור משפחות לחיילים קרביים, הסיוט מתחיל עוד קודם: האוזן הישראלית כבר רגישה לניואנסים שמבשרים על נפגעים עוד לפני האישור הרשמי.
המלחמה בעזה, שמנתה קרוב ל-1,800 חללים, הולכת ומתארכת, עם יעד רשמי של "הכרעת חמאס" שדוחה את פתרון בעיית החטופים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לפחות מצהיר בגלוי: הכיבוש מחדש של עזה והקמת התנחלויות הם המטרה האמיתית. ראש הממשלה כבר לא מתנער מכך.
בפועל, שתי המטרות – השבת החטופים והכרעת חמאס – אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. מצד אחד, אסור לסכן את חיי החטופים; מצד שני, נדרשת מתקפה טוטאלית שאינה מתיישבת עם שיקולים כאלה.
לכך נוספת מגבלה חמורה עוד יותר: הפחד מהדין הבינלאומי. ממשלה שמחשיבה עצמה "ימין מלא" וצבא שכפוף לה, אינם מעזים לבצע את מה שנדרש לצורך הכרעה — בידיעה שהשלכות בינלאומיות יהרסו את מעמדה של ישראל בעולם. המחיר היה כבד מנשוא.
למעשה, המלחמה הפכה לא למאבק מול חמאס — אלא למאבק בדעת הקהל הישראלית. למרות הסכנה שבתהלוכות ניצחון של חמאס בעקבות עסקת חילופים, קרוב ל-70% מהישראלים מוכנים להפסיק את המלחמה כדי להציל את החטופים.
בפועל, הממשלה מהמרת על הזמן. מקווים שהציבור יישבר. שמספר החללים יגדל, שייאוש יכריע, והאזרחים ישנו את דעתם ויתמכו בהמשך הלחימה — גם במחיר אובדן החטופים.
כך הפכה המלחמה לא לסוגיה ביטחונית, אלא למאבק פוליטי על שרידות הממשלה. כל דפיקה בדלת, כל שם חדש שמצטרף לרשימה הארוכה והכואבת של הנופלים, משרת לא את ביטחון ישראל אלא את שלמות הקואליציה.
תדע כל אם, כל אב, כל חייל: מה שמתחולל בעזה היום כבר אינו קרב לשחרור החטופים, ואינו קרב לביטחון ישראל. זו מלחמה נגד רצון העם. מלחמה שנועדה לשמר שלטון – לא להציל חיים.