במהלך שני העשורים האחרונים עברה "ישראל" תהליך שהוליד את הימין הרדיקלי השולט בה כיום – תהליך שצורתו החלה להתגבש עוד לפני 7 באוקטובר 2023. מאז עלייתו לשלטון, ניסה הקואליציה הישראלית לקדם שינויים במערכת המשפט במה שכונה אז "המהפכה המשפטית", אך זו הושעתה בעקבות גל המחאות העצום ששטף את המדינה.
עם פרוץ המלחמה בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר 2023, נראה כי הקואליציה הימנית הפנימה את גודל האתגר, ודחקה את ה"מהפכה המשפטית" שקרעה את הציבור לשוליים. במקומה הוקמה ממשלת חירום רחבה בשיתוף מפלגת "מחנה הממלכתי", שהתנתה את הצטרפותה בכך שלא תקודמנה חקיקות שנויות במחלוקת בכנסת אלא באישור כל מפלגות הקואליציה. אך גם זאת לא מנעה מהימין הקיצוני – על שני פלגיו, של נתניהו והחרדים מחד, והימין הדתי-לאומי מאידך – לנצל את אווירת המלחמה כדי לקדם צעדים ומדיניות שנועדו להבטיח את הישארותם בשלטון ולעצב מבנה פוליטי התואם את אסטרטגייתם ואג'נדתם.
לאחר חודשים ספורים מה-7 באוקטובר חזרו השסעים החברתיים לצוף, בעוצמה גוברת, גם בעיצומה של המלחמה, בכל פעם שעלתה מחדש אחת הסוגיות השנויות במחלוקת בציבור.
המציאות מראה כי קיימות תהומות של ממש בין המחנות הפוליטיים השונים, הנובעות משוני חברתי, דמוגרפי וכלכלי עמוק – אולי למעט בתחום הביטחוני, שבו שורר קונצנזוס כמעט מוחלט לגבי הגישה לסוגיה הפלסטינית. היה ברור כי לא כל הישראלים יתחבקו לפתע רק בשל מה שכינו "אסון נורא".
בשל ריבוי האידיאולוגיות, ניסו הישראלים למצוא מנגנונים מוסכמים לניהול מחלוקות, וה"דמוקרטיה הישראלית" אמורה הייתה לספק לכך תשובות. אולם בהיעדר חוקה כתובה נותר פתח רחב בפני חקיקה המשרתת את רצון הרוב השולט, או הכרעות שיפוטיות בענייני מדיניות כללית, או ניסיונות נדירים להגיע לפשרות חברתיות – שבפועל העמיקו את הפילוג במקום לצמצמו.
עם פתיחת המושב החורפי של הכנסת לפני כשבועיים, החלה הקואליציה השלטת לקדם מחדש סדרת הצעות חוק שמטרתן לחזק את מעמד ראש הממשלה ולהגביל את מערכת המשפט – כולל ניסיונות לבטל את משפטו של נתניהו ולהפריד בין סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. בכך מתברר כי הממשלה לא ויתרה על "המהפכה המשפטית", למרות קריאות האחדות שנשמעו במהלך המלחמה.
נראה כי טקטיקת ממשלת נתניהו, בשלהי המלחמה ובצל סיומה, היא להסלים בהדרגה – צעד חד-צדדי כאן, הצעת חוק שנויה במחלוקת שם – כהכנה לחידוש המהלך המשפטי השלם, במיוחד כעת כשהקרבות פסקו והמכשולים להסדרת החקיקה הוסרו.
ככל שהביקורת הציבורית על המלחמה דועכת, מרגיש הקואליציה של נתניהו שיש לה מנדט רחב יותר להחזיר לסדר היום את התוכניות שהוקפאו. זאת במיוחד בשנת בחירות, שבה כל מפלגה מנסה לבצר הישגים "חוקיים" שישרתו את הימין, למקרה שלא יחזור לשלטון בבחירות הבאות.
בחינת עמדות הציבור הישראלי מגלה פערים עצומים – בעיקר כלפי נתניהו עצמו – הפוגעים ביכולת לבנות קונצנזוס חברתי סביב סוגיות שנויות במחלוקת. הדבר עשוי להוביל לגל של מאבקים משפטיים וציבוריים, ואולי אף למחאות רחבות, כדי לבלום חוקים שיגבילו את כוחו של בית המשפט לעסוק בעניינים רגישים ציבורית ובמחלוקות ערכיות עמוקות.
גם ללא התערבות הממשלה, עצם המבנה המשפטי הקיים, המתמקד בהכרעות בינאריות, מתקשה לטפל בסוגיות חברתיות-ערכיות רחבות. אין הכרעה שיפוטית ברורה, ואין הסכמה ציבורית רחבה סביב חוקים שנחקקים לטובת צד אחד בלבד – במיוחד כאשר הדיון סביבם מתנהל כמעט אך ורק בין גורמים ממשלתיים בעלי רוב פרלמנטרי.
ובזמן שכל אחד מהמחנות מרומם את סיסמת "אחדות העם הערבי כערך לאומי ואסטרטגי מול סביבה עוינת", הולכות וגוברות התופעות המגבירות שנאה ופילוג תחת מסווה של "שמירה על אחדות העם". השיח הפוליטי נותר קוטבי ואלים, ואף החריף בתקופת ממשלת נתניהו הנוכחית. אך הבעיה אינה רק בסגנון השיח – אלא גם בעומק הפילוג עצמו: כמעט כל סוגיה ציבורית הופכת לשדה קרב בין הקואליציה לאופוזיציה.
נראה שממשלת נתניהו, הממשיכה לפעול באופן מפלג ומסית, אינה שואפת לכבות את להבות השנאה, אלא מגבירה את שליטתה בתקציבים, בעמדות ובקבלת ההחלטות – אותם תחומים שהם ליבת המחלוקת הפוליטית – ובכך מאפשרת לעצמה לחזק את האינטרסים הצרים של מפלגות הקואליציה, תוך דיכוי כל ביקורת מצד מתנגדיה.
פרשת הפצ"ר (היועצת המשפטית לצבא), שתופסת כיום מקום מרכזי בשיח ובמחלוקת הפנימית בישראל, מהווה דוגמה חיה לעומק הקיטוב וחוסר התקדים בעוצמת העימותים הפנימיים. רמת ההסתה והשנאה ההדדית בין המחנות עולה בהתמדה, מבלי להיראות סימנים לפשרה או נכונות לויתורים הדדיים.
הימין הציוני השולט רואה בפרשה הזו הזדמנות "עשירה" לרדוף ולמחוץ את יריביו – במיוחד במערכת המשפט ובפרקליטות – תוך שימוש בסיסמה "פגיעה חמורה בדמותה ובמוניטין של ישראל". האופוזיציה, מנגד, רואה בשיח ההסתה ובשפת ההאשמות של הימין הזדמנות להפחיד את הציבור ולגייסו מאחוריה כדי לבלום את השתלטות הימין, כשהיא מניפה את דגל "ההתנקשות הפוליטית והפיזית" שמנהלים נתניהו ואנשיו נגד כל מי שמעז להתנגד להם.
ומה שנכתב בספר "יתרון הדמוקרטיה" מאת נתן שרנסקי ויועצו הקרוב של נתניהו, רון דרמר, ממחיש היטב את התופעה: "הצורך להציג אחדות ויציבות מול האויב החיצוני עשוי למנוע לא רק ביטויים ציבוריים של מחאה, אלא גם מהלכים פנימיים בממשלה עצמה להחלפת ההנהגה הקיימת." דברים אלה מצוטטים כעדות נוספת לחשש ההולך וגובר בישראל, שמדיניות "השתקת הביקורת" של ממשלת נתניהו מהווה סכנה ממשית לה, למשטרה הפוליטי שלה ולחברה כולה. הרי אין לדרוש ריסון בביקורת הציבורית כל עוד הממשלה עצמה ממשיכה לנקוט צעדים ועמדות המונעים ממניעים פוליטיים צרים וברורים.
ואם הממשלה הנוכחית – לטענת מבקריה – אינה רוצה או אינה מסוגלת לפעול לטובת רוב הציבור הישראלי, הרי שהיא מאבדת את הלגיטימציה, הפוליטית והמוסרית גם יחד, לדרוש מיריביה שיימנעו מהפעלת כלים דמוקרטיים – נאומים, מחאות והפגנות – כדי לרסן את התנהלותה.