האם ביידן יידע מתי להפסיק?

הפגישה של ארגון שיתוף הפעולה של שנחאי (SCO) בסמרקנד גרמה לרעידת אדמה גיאו-כלכלית - וכך גם הכרזתו של הנשיא פוטין על גיוס חלקי ומשאלי משאל בארבעה מחוזות (מחוזות) של אוקראינה, מה שכמעט בוודאות יביא לשילובם המבהיר לתוך רוסיה.

רעשי המשנה מורגשים בכל מקום, אבל במיוחד בוושינגטון ובבריסל. כולם חכו לראות מה יקרה אחר כך.   

המערב בחר לקפוץ על המבצע המצומצם מאוד של רוסיה באוקראינה - ה-SMO (מבצע צבאי מיוחד) - כדי למתג אותו: "פלישה לאוקראינה", מה שלא היה (יותר מאשר התמיכה הרוסית בסוריה היוותה פלישה).

שכן, כמו אב הטיפוס הסורי שלו, ה-SMO נוצר כמינימום של תמיכה צבאית רוסית שעלולה לעורר ולזרז הסדר במשא ומתן לאורך קווי מינסק II. ההתאמה המושלמת של ה-SMO ל"טביעת הרגל" הסורית של רוסיה מבהירה - היא נועדה להביא להסדר מדיני; כזו שכמעט התרחשה באיסטנבול במרץ - עד שהושגה על ידי בריטניה וארה"ב.

עם זאת, אפשר לדמיין שבבחירה בעמדה מגבילה כזו, ייתכן שהפיקוד העליון הרוסי לא סמך על נכונותה של קייב להשליך כל כך הרבה מחייליו להגנה על עמדות שאין להן הגנה , או על הנטישה שבאמצעותה המערב יזרוק כסף. ונשק בכוחות קייב.

זה לא היה כסף ונשק בלבד: המערב הסלים את הטעיות הפסיופסיות שלו לשיאים בלתי ידועים של פנטזיה. הוא הציף את התקשורת בסיפורים על התקדמות איטית של 'הפלישות', בטענה שהדבר מתאר את החולשה והכישלון הרוסי.  

כל זה ביחד מייצג בחירה מכרעת ומכוונת של אופטיקה על פני אסטרטגיה אמיתית, שציירה את וושינגטון לפינה המסוכנת של היום.   

זאת אומרת שמאחר שהאופי האיטי של המתקפה הרוסית נועד בעיקרו למזער את ההשפעה על חיי אזרחים ותשתיות - וגם לתת לצדדים מספיק זמן כדי להגיע למסקנה שנדרש משא ומתן לפני האירועים הפך לקיומי, מצד זה או אחר.

למרבה הצער, התעמולה המציפה את התקשורת הייתה כל כך מוצלחת - נגעה בזרמים עצביים ורבדים עמוקים של רוסופוביה - עד שמנהיגי המערב הפכו בני ערובה ל"בימוי" המעוצב הזה של "רוסיה הפאניקה, המקרטעת והחלשה".

לפיכך, על רקע שלילי שכזה, הקרמלין בחר לבסוף לשלב חלקים תרבותיים-רוסים של אוקראינה ברוסיה.  

זה הימור. כוח ההיגיון כאן ברור: הסכסוך אז יצטרך להיפסק, שכן רוסיה מתחייבת להגן על אותם שטחים שסופחו כ'אמא רוסיה' - שינוי משחק שמשתמע על כוח שאין לעמוד בפניו שהופעל נגד קייב, לו הייתה מתקפה נוספת השטחים הללו. או לחילופין, המערב חייב להסלים עוד יותר. 

ההימור של פוטין מעמיד אפוא את סיומו של הסכסוך, ולפיכך את האיום בסכסוך גרעיני, או המשך מלחמת נאט"ו (הבעייתית) נגד רוסיה, שבאופן ישיר יותר מסתכן במלחמה גרעינית: בחירתו של צוות ביידן.

עם זאת, ביידן - למרות שלדבריו אין לו בטן למלחמה עם רוסיה ולא ירשה זאת - אוהב לטעון את הרעיון ש"הדמוקרטיה שלנו" מאוימת. "יש לנו חובה, חובה, אחריות להגן, לשמר ולהגן על 'הדמוקרטיה שלנו'", הוא אומר. 

ביידן אינו מתכוון לדמוקרטיה הגנרית בכללותה, אלא ספציפית להגמוניה הליברלית-אליטית של אמריקה (הידועה גם בשם 'הדמוקרטיה שלנו'), ולנטייתה לנצח מלחמות בחו"ל תחת איום - לא רק באוקראינה, אלא בסמרקנד, שם ענקיות אירו-אסיה כמו סין, הודו, רוסיה, פקיסטן ואיראן משלבות את הכלכלות שלהן לרמות חדשות ומבטיחות ליצור מערכת מסחר ותקשורת מתחרה (הרחק מהדולר).

בנאום שנשא לאחרונה בפילדלפיה, ביידן - נאם במערך מפחיד באולם העצמאות - הרחיב את האיומים על 'הדמוקרטיה שלנו' מאנשים בחו"ל כדי להזהיר מפני האיום של טרור אחר, קרוב יותר לבית - מ"דונלד טראמפ ו הרפובליקנים של MAGA" אשר "מייצגים קיצוניות המאיימת על יסודות הרפובליקה שלנו". 

ארטה מוייני ופרופסור כרמנט טוענים שהפוליטיקה האמריקנית עברה מעגל שלם: מהאזהרה הראשונית של בוש לעולם החיצוני שבמלחמה בטרור, אתה או "איתנו או נגדנו" - ועד ביידן "מנשק את המיתוס של הדמוקרטיה שלנו לרווחים מפלגתיים".

במבט ביחד, הרטוריקה של ביידן מתארת ??את מלחמת הממשל שלו נגד רוח הרפאים האמורפית של " פאשיזם MAGA " בבית ואת מטרתו המוצהרת להביס צבאית אוטוקרטיות בחו"ל כאילו היו רק שני צדדים של אותו מטבע.

דוקטרינה זו לוכדת את כל צדדי הקשת - על ידי שילובם בשוויון שווא: הכחיש את מדיניות החוץ ההתערבותית הליברלית של הממסד (למשל, אוקראינה) והוגדר כ"קיצוני" או אפילו "בוגד" - כמו ראש הממשלה ההונגרי ויקטור אורבן. סומנה בפרלמנט האירופי על כך שהוא נוקט לצד רוסיה בדיוני האיחוד האירופי. לחלופין, הגן על חירויות האזרח של אמריקה ועל ההליך ההוגן כלפי המשתתפים בהפגנות ה-6 בינואר, ו(ואז שוב) אתה מזויף כמי שנמצא בליגה עם פוטין.

אז הנה העניין: ממשל ביידן עדיין מפגין עמדות ניציות בהחלט ביחס להפלת פוטין; להגנה על טייוואן; ולהכיל את איראן, כדי להציל את 'הדמוקרטיה שלנו'. וכעת הוא משתמש במסגור הקיומי הזה כדי לתקוף את יריביו הפוליטיים האמריקאים בבית, וכדי לכפות את התמיכה האמריקאית באג'נדה שלו: "קרב על נשמתה" של ארצות הברית ו"האתגר של זמננו" (אוטוקרטיות).

אבל על ידי קישור ביניהם, אם ילך אחורה אחד, הוא היה מערער את השני. האם ביידן יכול להרשות לעצמו לראות את מלחמת אוקראינה מסתיימת בתנאים נוחים לנשיא פוטין, מבלי שזה גם ייתפס כמערער גם את מלחמתו ב"סמכותיות" הטראמפיסטית? האם ביידן לכוד במשחק השפה ה"חכם" שלו, כזה שהתבסס על הציפייה שפוטין יפסיד באוקראינה? ובכל זאת, האם הוא מעז להסתכן בהסלמה גרעינית כדי לשמור על השוויון האידיאולוגי?

מויני וכרמנט ציינו: " היגיון זה הפך כעת לעיקרון הפעולה מאחורי מה שניתן לכנות דוקטרינת ביידן , שצפויה להיחשף באסטרטגיית הביטחון הלאומי הקרובה של הממשל. היא גורסת כי המאבק לדמוקרטיה הוא בלתי פוסק, כוללני ומקיף. נטרול האיום לכאורה של פשיזם בבית, המגולם על ידי MAGA והנשיא לשעבר טראמפ, הוא חלק ממאבק אפוקליפטי גדול יותר להגן על הסדר הבינלאומי הליברלי בחו"ל. ” 

המערב והאשליות שלו מושרשים עמוק. זה יכול להסתיים כדבק ל'דוקטרינת' ביידן.